לפני כמה שבועות הופיע גיליון מיוחד של סוציולוגיה ישראלית, כתב בעת של האגודה הישראלית לסוציולוגיה אשר הוקדש למחאה נגד ההפיכה המשפטית של הממשלה הישראלית. לפני שמתייחסים לתוכן הגיליון צריך לשבח את האגודה ואת העורכים של אותו כתב עת על המאמץ לפרסם קובץ מאמרים המנתחים את המחאה תוך כדי התרחשותה. גם הגיוון של הנושאים והניתוחים ראוי לציון, שכן הפריסה הזאת הופכת את הדיון לרחב ומקיף יותר.
אסופת המאמרים מתייחסת לשלשה או ארבעה החודשים הראשונים של המחאה, ומכאן שטווח הראיה והניתוח היה בהכרח מוגבל, ולא היה יכול להתייחס להתפתחויות של תקופת קיץ 2023. כך, למשל, אי אפשר היה לנתח את התפקיד המרכזי של המתנחלים בהתגייסות פעילה נגד המחאה. יש להניח שעורכיה האסופה היו מודעים לבעיות אלה, ולמרות זאת העדיפו להתקדם עם פרסומה, החלטה שיש לשבח אותה.
אחד היתרונות של הגיליון המיוחד הוא רוחב הנושאים הכלולים בו, המעיד על החשיבות של תנועת המחאה בעיני העורכים, והמודעות לריבוי הסוגיות אשר המחאה נוגעת ומושפעת מהן. הבחירה בגיוון הנושאים מאפשרת לקבל פרספקטיבה רחבה על הרקע החברתי של המחאה. והגורמים אשר מניעים אותה. יש רק לקוות שהדבר נעשה מתוך מחשבה שתנועת המחאה נוגעת בהיבטים רבים של החברה הישראלית של 2023, שלא מדובר רק ב”פוליטיקה” או ב”דמוקרטיה” אלא שישנם תחומים חברתיים לא מעטים אשר המחאה תשפיע עליהם.
בגלל האופי הרחב של הנושאים, וזווית הראיה של כל כותב וכותב, צריך להתייחס לגיליון המיוחד בצורה כפולה: כביטוי של אופן ההסתכלות של הסוציולוגיה הישראלית על המחאה, וגם כניתוח של כל מחבר/מחברת (או קבוצת מחברים) של הסוגיות השונות שעולות על הפרק. לכן, כדי לעשות צדק עם המאמץ האינטלקטואלי שהושקע, צריך לנתח את הגיליון הן כשלמות אחת המבטאת את ה”סוציולוגיה הישראלית” והן ביטוי כניתוח של אנשים שונים, כל אחד ואחת מזווית הראיה שלה ושלו.
פוסט זה יוקדש למבט על הגיליון כיחידה אחת, מה שיחייב מספר הכללות אשר לא יעשו צדק עם המחברים הבודדים שהביעו דעה שונה, או הלכו נגד הכיוון הכללי. אפשר רק לקוות שניתוח של מאמרים השונים, באחד הפוסטים הבאים, יעשה צדק עם הדעות והניתוחים המובעים בגיליון המיוחד.
צריך לציין כי בחלק גדול מהמאמרים, אך לא בכולם, ישנה סוג של דואליות כלפי המחאה והמוחים. בגיליון יש לא מעט ביקורת וחשדנות כלפי המוחים. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להבחין בסוג של תקווה, או שאיפה, שהמחאה בכל זאת תוביל למציאות טובה יותר, של חברה יותר שוויונית, פחות גזענית ופחות לאומנית. אמנם אותה תקווה נחבאת בפסקאות האחרונות של הטקסטים, בסיכום, או בשולי הדברים, אבל היא מרמזת שגם אצל אותם כותבים ישנם סימני שאלה לגבי מסקנותיהם על עתיד של התנועה החברתית הזאת.
למרות התקווה, ישנה, כאמור, לא מעט חשדנות מצד מחברי המאמרים כלפי המחאה עצמה. לעתים היא מתוארת כמחאה שמקבלת את הכיבוש ואת דריסת זכויות האדם בגדה המערבית. בחלק מהמאמרים מודגש ההיבט ה”אתנו רפובליקני” של התנועה החברתית החדשה. הכוונה היא שהמחאה דוגלת בשימוש במשאבים כדי לסייע רק למי ש”תורם לחברה”(מבין היהודים) תחת הכותרת של “אתנו רפובליקניזם”, יש גם מי שמשתמש בניתוח של ברוך קימרלינג כדי לדבר על “אחוס”לים”,
יחד עם זאת, חשוב לחזור על הביקורת שמובאת אצל חלק מהמשתפים על היעדר אזרחים ערבים בהפגנות, והיעדר מאמץ מצד המחאה להידבר עם האוכלוסייה הערבית, ולהתמודד עם סוגיות כמו חוק קמניץ ובעיקר עם חוק הלאום. כאשר מדברים על דמוקרטיה ועל זכויות אזרח, אין כל מקום לחוק גזעני מהסוג של חוק הלאום. סוגייה נוספת, ואולי החשובה מכל, היא המשמשות של הכיבוש, ומשטר האפרטהייד המונהג בגדה המערבית, התוצאות של שלטון צבאי. מאמריהם של לב גרינברג (בין קפלן לחווארה) ושל יעל ברדה (שלילת אזרחות — על שני הפנים של ההפיכה המשטרית) כוללים תיאור והסבר לסוגיית המשטר ה”דואלי” הזה, והפיכת הקו הירוק לקו המפריד בין דמוקרטיה פורמלית לבין משטר כיבוש.
יש לציין כי היחס מעורב כלפי המחאה הנוכחית אינה תופעה חדשה. בשני העשורים האחרונים, כל מחאה חברתית/פוליטית/אזרחית זכתה במידה של חשדנות, או לכל הפחות הסתייגות, גם במקרים שבהם שחשיבותה הייתה מוסכמת. עמדה זאת מובילה לאחד הליקויים באסופת המאמרים הנוכחית: העדר ניתוח של התפתחות המחאה בישראל מאז אירועי קיץ 2011. אפשר לתמצת את ההתייחסות אל המחאה של קיץ 2011 במילים שבהן מסכמת אותה אחת המחברות: “משובת נעורים” (במאמרה של יפעת גוטמן).
למעשה, עוד לפני ההפגנות של קיץ 2011 כבר היו סימנים של אי שקט ומחאה בקרב קבוצות שונות, במיוחד עובדים פגיעים אשר יצאו למאבקים של שיפור תנאי עובדתם, לרב במסגרת של כוח לעובדים. יחד עם זאת מחאת 2011 התחרשה על רקע מחאות דומות בארה”ב (תנועת occupy) ובאירופה (כמו אלה של תנועת Podemos בספרד). לכאורה, המחאה הישראלית לא הצליחה להביא לשינוי כלשהו, אך קשה לדמיין את כל אותן תנועות שקמו אחריה בסוגיות שונות, בין אם מדובר בהתנגדות להסכמי הגז, המאבקים נגד ביטול הסכמים קיבוציים והעסקת עובדי קבלן, מאבקים מקומיים לשמירת הסביבה ולשמירת הדיור הציבורי. ספק רב אם כל התנועות האלה היו יכולות להתארגן במהירות וליזום פעולות, בלי אותה מחאה שכמה סוציולוגים ישראלים מתארים כ”הגמוניים”
יתר על כן, בחינה של המאבקים הפוליטיים וחברתיים מאז אותה מחאה של 2011 מראה כי יש יותר מחוט מקשר אחד בין שלוש המחאות הבולטות של השנים האחרונות. מחאת רוטשילד (2011), מחאת בלפור (2020) ומחאת קפלן (2021). המחאה בישראל קידמה את הפוליטיקה שבאה מ”למטה”, פוליטיקה של רחוב, גמישה, מהירת תגובה ויודעת להתאים את עצמה למצבים משתנים. טוב היו עושים מחברי המאמרים בגיליון המיוחד אם הם היו מניחים בצד את ההסברים התרבותיים, את הדעות הקדומות, את המושג “אתנו” והיו מקדישים מחשבה לצורך לחקור את התהליך הזה. כך, למשל, אשפר היה לשאול למה בישראל הפוליטיקה “מלמטה” המשיכה להיות גורם חשוב יותר מעשור לאחר 2011.
כאשר מסתכלים על “מחאת קפלן” כחלק מהתהליך, ולא כאירוע בדיד, אפשר לבחון את השינויים המתהווים בחברה הישראלית. אנו נהיה עדים להתפתחותה של אותה פוליטיקה “מלמטה”, בלי הגדרות פורמליות, ועם התארגנויות נזילות, בלי וועידות ומועצות. צריך להדגיש כי פוליטיקה של רחוב לא צריכה, לא יכולה וכנראה גם לא רוצה להחליף מסגרות ומפלגות פוליטיות עם מוסדות דמוקרטיים, מצעים אידיאולוגיים והנהגה ששואבת את כוחה מהליכים מסודרים. הבעיה היא שבישראל הפוליטיקה המפלגתית הרגילה פשטה את הרגל, תוך יצירת וואקום. באותו חלל פועל זה עשור ויותר הפוליטיקה של הרחוב.
אם מתייחסים העימות הנוכחי בין הממשלה למחאה כחלק מרצף, ניתן גם להתגבר על אותם גורמים שמונעים ניתוח חברתי לעומק של המשבר הפוליטי הנוכחי. השאלה הרלבנטית במקרה זה היא האם הכוח המניע את כל המאבקים נגד המדיניות הממשלתית במאה הנוכחי לא השתנה. ה”מחאה” היא תופעה “הומוגנית”, המורכבת מגברים ונשים בעלי רקע דומה, משמע “אשכנזים, או, “הגמוניים”, “פריבילגיים”, או, אם להשתמש בביטוי האומלל של ברוך קימרלינג, “אחוס”לים”. למען האמת, אין כמעט בגיליון של כתב העת “סוציולוגיה ישראלית” ניתוח של ממש בכוחות החברתיים הפעילים במחאה, להוציא את מאמרם של דני פילק ואמית אביגור־אשל על המעמדות והמחאה ושל לב גרינברג, על התפקיד הפוליטי והחברתי של הצבא. מה שכן יש, ובשפע, הם הסברים אשר אפשר לאופיין אותם כ”תרבותיים”.
כך, למשל, העימותים בין תומכי המחאה לבין תומכי הממשלה מתוארים בלא מעט מקרים כעניין של “אתוסים”, (ראו מאמרו של אורי רם בנושא) או של תרבויות, או ביטוי למאבק בין אליטה דתית לאומנית לבין אליטה חילונית ליברלית. (כפי שמתואר במאמרה של סיגל נגר-רון). הקונפליקט הנוכחי מתואר כסוג של מאבק בין זהויות, אשר נועד לקבוע את ההגמוניה התרבותית ערכית בחברה הישראלית. בכל אלה בולטת ה”אמונה” של חלק חשוב של הסוציולוגיה הישראלית בתיאורים של חברה של “שבטים” או “מגזרים” (כמו במאמר של יצחק ששון ויוסי הרפז).
תיאור זה מחייב התייחסות ביקורתית בשני מישורים. במישור הראשון, האם מדובר במחאה המאופיינת ב”הומוגניות של הגמוניה”, אם אפשר להשתמש במושג מבלבל זה. בכמה פוסטים בעבר, נטען כי את המחאה, או ליתר דיוק, העשור פלוס של מחאות, צריך לנתח על סמך השינויים של היחסים המעמדיים המתקיימים בחברה, והכוחות החברתיים הפעילים בהם. בפוסט קודם היה ניסיון לנתח את אותם כוחות, וצוין כי מדובר, כרגע, בקואליציה מאד רחבה של קבוצות ומעמדות. בעלי הון בקצה אחד, ושכבה משמעותית של צעירים אשר הולכים ומתגבשים כסוג של מעמד עובדים חדש, בקצה השני. באמצע נמצאות קבוצות מגוונות מבחינה מעמדית.
בגיליון כזה היה אפשר לצפות להקדיש יותר תשומת לב דווקא לקבוצה של העובדים החדשים, שהופכים ומתגבשים כסוג של רדיקלים עירוניים. היה אפשר לעקוב אחרי התהליכים אשר הביאו לצמצום זכויותיהם בתחום העבודה. לכן, טוב היו עושות הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בישראל אם היו חוקרות את המרחבים העירוניים בהם גרים ופועלים גברים ונשים אשר מתמודדים ביום יום עם השלכות המשטר הניאו ליברלי. אלה מרחבים ללא זהות “אתנית” ברורה. חלק מהתושבים בני משפחות מעורבבות, חלק אחר בזוגיות “מעורבבת”. אין פה אתוס כזה או אחר, ואין פה חותמות תרבותיות. אחרי מחאת 2011 פורסם מחקר של מיכאל שלו על הגורמים הכלכליים שהניעו את מחאה של 2011, אך ויש להצטער שמחקר כזה, או מקיף יותר, לא נערך על המחאה מאז 2020.
למרות כל הביקורות לעיל צריך לחזור ולציין כי זהו גיליון חשוב, בשל הניסיון להעמיד על סדר היום את הצורך לנתח את תופעת המחאה, לעמוד על שורשיה והמניעים שלה. פרסום אסופת המאמרים בא לעורר דיון וויכוח על אופייה של תנועה חברתית אופוזיציונית, אשר שואבת את כוחה מהשטח, ללא מבנה פורמלי. יש לקוות שהמאמרים השונים יעוררו וויכוח, ויסללו את הדרך לפרסום של מחקרים חדשים ושל זווית ראיה חדשות על רעידת האדמה העוברת על החברה הישראלית.
