הדיון הציבורי בישראל מתבסס מזה שנים רבות על הרצון להתעלם מ”חדשות רעות”. לדבר על הכיבוש נחשב ל”הסתה”, או לטפח פנטזיות. מאזרח הגון היה מצופה להתעלם ממה שקורה בגדה המערבית ובעזה, ולהאמין שאיכשהו משטר האפרטהייד בגדה המערבית ימשך לנצח. מאז הטבח של ה-7 לאוקטובר, ומלחמת עזה שפרצה בעקבותיה, הרצון לעצום עיניים לא רק שלא פסקה, אלא התגברה. בפוליטיקה, בתקשורת, ובדיון הציבורי, ישנו רצון לא להתייחס לעובדה שישראל מבודדת בזירה הבינלאומית, שהסבלנות במדינות דמוקרטיות כלפי הפרותיה של זכויות אדם אזלה, ובמיוחד שפתרון שתי המדינות לא רק שלא נעלם, אלא הוא יושם בעתיד המאד קרוב.
בפוסטים שפורסמו כאן מאז ה-7 לאוקטובר הודגש שמלחמת עזה תביא לשינויים רדיקליים ביחסים בין ישראל לפלסטינים, ובין ישראל לעולם הערבי, בין היתר בגלל קריסת ההבנות השקטות בין החמאס לממשלות הליכוד ובגלל המפנה הדרמטי במדיניות החוץ האמריקאית, אשר לפתע הבינה את החשיבות הגדולה מאד של פתרון שתי המדינות. בעוד שבישראל דנו בהרחבה, באולפני הטלוויזיה, בדיונים ציבוריים ובישיבות ממשלה על שליטה ביטחונית ברצועה, או על ניהול עתידי של היום היום בעזה באעמצעות חמולות חזקות, הנשיא ג’ו ביידן וממשלו הלכו ועיצבו את תכנית המתאר של ההסדר שיושג בעקבות המלחמה, ובבסיסה הקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל.
ב-31 לינואר הופיע בניו יורק טיימס מאמרו של תומס פרידמן על מה שהוא כינה “דוקטרינת ביידן למזרח התיכון”. פרידמן לא עשה שום מאמץ להסתיר את המקור למאמרו, נשיא ארה”ב ג’ו ביידן. כדי להבטיח שכוונותיו של ביידן יזכו לתשומת הלב הראויה, פרידמן תיאר את מה שהוא שמע כ”דוקטרינה” וגם כ”תכנית גדולה”. עם פרסומו זכה מאמרו להתייחסות באמצעי התקשורת, אך הממשלה, הקואליציה והאופוזיציה התעלמו לחלוטין מתוכנו ומסריו. אלה וגo אלה לא רוצים להפר את שלוות הכיבוש. כמה ימים לאחר פרסומו, אין שום דיון ציבורי על תונכה ומסריה של דוקטרינת ביידן החדשה
אז מה כוללת אותה דוקטרינת ביידן לפי תומס פרידמן? על פי מאמרו, תכניותיו של ביידן כוללים שלשה נתיבים או מרכיבים עיקריים. המרכיב הראשון הוא עמידה חזקה ונחושה מול אירן ותוקפנותה. פרידמן הוסיף כנתיב זה מוביל לתגובה עוצמחית לכל התגרות אירנית. יומיים לאחר שמאמרו של פרידמן התפרסם, עשרות מטרות של מיליציות שאורגנו ומומנו על ידי אירן הופצצו על ידי חיל האוויר האמריקאי. זאת הייתה ההפצצה השניה בתוך שבוע, תגמול להתקפה של מיליציות על מוצב אמריקאי בירדן בו נהרגו שלשה חיילים אמריקאים.
המרכיב השני תכנית האסטרטגית של ביידן היא יוזמה דיפלומטית אמריקאית לקדם כבר מדינה פלסטינת כבר עתה. לפי פרדימן, הדרך והתוכן של אותה הכרה אמריקאית טרם נקבעה, אך היא תכלול הכרה מדינת פלסטין מפורזת. המדינה הפלסטנית תכונן בפועל רק לאחר שתהיה קיימת תשתית מוסדית אמינה. ההכרה האמריקאית תבוא לאחר התעייצויות עם הדרג המשפטי והדיפלומטי בממשל.
ההחלטה האמריקאית ללכת בנתיב של הכרה במדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה, עוד לפני מנגנוני אותה מדינה קיימים בפועל, משתלבת היטב במדיניות של “קביעת עובדות” על ידי ארה”ב, עליה נכתב בפוסט קודם. אלא שהפעם לא מדובר במהלך קטן, אלא בצעד בעל משמעות אסטרטגית, כפי שעולה ממאמרו של פרידמן. דרך אחת לפרש את דוקטרינת ביידן היא להתייחס אליה כהיפוך ביישום המדיניות האמריקאית כלפי העימות בין ישראל לפלסטין. עד לפני זמן קצר מאד ארה”ב רצתה להביא לקיומה של מדינה פלסטינית בסופו של תהליך שכלל הפסקת אש, שיקום פיזי של הרצועה, מסירת האחריות על הרצועה לכוח בינלאומי כלשהו, הכשרת הרשות הפלסטינית לשלטון אפקטיבי ונקי משחיתות ובסוף הכרה מדינה פלססטינת. עתה, ההכרה האמריקאית והבינלאומית עשויה להיות המהלך הראשון, ולא האחרון, בתהליך כולו.
חשוב לציין כי כמעט במקביל לפרסום המאמר של פרידמן הצהיר שר החוץ הבריטי ג’יימס קמרון כח הממשלה הבריטית שוקלת להכיר במדינה פלסטינית, עוד לפני שהיא שולטת בפועל על הטריטוריה בה היא תקום. קמרון הוסיף כי תנאי להכרה בריטית במדינת פלסטינית הוא הרחקתו של החמאס מהשלטון בעזה. סמיכות הזמנים בין המאמר לבין הודעתו של קמרון בעניין המדינה הפלסטינית מעלות את האפשרות שמהלכו של שר החוץ הבריטי מתואם עם הנשיא האמריקאי.
אם היה תאום כזה בין בריטניה לבין ארה”ב, הרי שמדובר בצעד הגיוני ומתבקש מנקודת ראות של ממשל ביידן. ההכרה הבריטית במדינה פלסטינית תסלול את הדרך להודעות דומות מצד סדרה של ממשלות אירופאיות. ספרד כבר הודיעה לפני כמה חודשים על רצונה שמדינות האיחוד יכירו במדינה הפלסטינית, וצרפת, ואפילו גרמניה, יצרטרפו אליה. ארה”ב לא תהיה הראשונה לאחר מלחמת עזה להכיר במדינה הפלסטינית, אלא עוד מדינה אחת אשר נוטקת במהלך זה.
הכרה זאת במדינת פלסטין פירושה שאותה רשות פלסטינית משופרת שארה”ב שואפת לקדם תהפוך להיות ממשלת מדינת פלסטין. מנקודת ראות ישראלית יש להכרה הנרחבת במדינת פלסטין, והפיכת של ממשלת פלסטין ליישות בעלת הסמכויות בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. כאמור, ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן מקבלים ייעוץ משפטי מפורט לגבי ההשלכות המשפטיות של מהלך ההכרה, ובמיוחד המשמעות של הנוכחות הישראלית בגדה המערבית, והטלת סגר כלשהו על עזה. בעניין זה יש חשיבות גדולה מאד לשתי שאלות מרכזיות: האם ההתנחלויות שנבנו בגדה המערבית הופכות להיות לא חוקיות מהרגע שמדינת פלסטין תקבל הכרה של כל חברי מועצת הביטחון, והאם הנוכחות של צבא ישראלי בשטחים של מדינה זרה הופכת להיות לא חוקית.
הנתיב השלישי של האסטרגיה החדשה של ביידן היא חיזוק משמעותי של היחסים האסטרטגיים בין ארה”ב וסעודיה אשריכול להביא לנירמול היחסים בין סעודיה וישראל. בפוסט קודם צוין כי מלחמת עזה והשכלותיה הביאו את ארה”ב להכרה שהיא צריכה לחזור לאזור, ולקדם סדרה של בריתות וקשרים אשר יעצבו קבוצה של מדינות שכנות ממצרים עד ירדן, ומישראל ועד למפרץ שיעמדו מול השאיפות האזוריות של אירן, וגם מול ציר אירני – רוסי -סיני. קשרים דיפלומטיים בין סעודיה לישראל יכולים להיות מרכיב חשוב בתכנית האמריקאית.
אחת הנקודות החשובות במאמרו של פרידמן היא הקביעה כי הנשיא ביידן לא מוכן יותר להעניק לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אפשרות להטיל וטו על יוזמות מדיניות אמריקאיות במזרח התיכון. במילים פשוטות, בנימין נתנהיו הופך להיות עוד מנהיג מזרח תיכוני אחד, מבין המנהיגים השונים, המקיימים קשרים עם ארה”ב, ולא תינתן כל אפשרות לחסום מהלכים אמריקאים שהממשל רוצה קדם לרבות יוזמות אמרקיאיות באזור.
סביר לחשוב שיחלפו כמה שבועות, או חודשים, עד אשר יתבררו סופית הכוונותשל ארה”ב. אך כבר היום אפשר לראות את הסימנים הראשונים להפעלת הדוקטרינה החדשה. . כך, לדוגמא, הודעת הממשל על הטלת סנקציות נגד ארבעה מתנחלים אשר, לטענת הממשל, תקפו באלימות פלסטינים בגדה המערבית, מבשרת על העידן החדש. אותם מתנחלים לא יהיו הארחונים ברשימות שחורות אמריקאיות, ויתכן ובעתיד הקרוב מאד מעשים של התנכלות לאזרחים פלסטינים, גניבת קרקע או ניסיון לגירוש קולקטיבי יזכו לתגובה אמריקאית חריפה, בניגוד גמור למה שהתחרש בעבר. במילים הפשוטות, אם ארה”ב אכן תפעיל את המדיניותה חדשה, הפעילות שנועדה לקביעת העובדות בשטחים הכבושים של ממשלת ישראל תהפוך לכמעט בלתי אפשרית.
פן אחר של אותה מציאות בה ארה”ב מתייחסת באופן שונה לאזור, הן ההצבעות של ארה”ב במועצת הביטחון הקשורות לסכסוך ישראלי – פלסטיני. אם המאמר של פרידמן אכן משקף את המדיניות החדשה של הנשיא, הרי שוטו אמריקאי לכל החלטה לה מתנגדת ממשלת ישראל לא יהיה מובן מאליו. הדבר מקטין את יכולתה של ישראל למנוע החלטות של מועצת הביטחון שנוגעות לכיבוש או ליוזמות צבאיות של ישראל באזור. מעתה, כל מי חושב על סיפוח שקט של הגדה המערבית או חניקת עזה יצטרך להביא בחשבון את השאלה “מה יגידו האמריקאים”.
