אם הדבר היה תלוי רק בו, בנימין נתניהו היה הופך את המצב הנוכחי, של מלחמת התשה בעזה ובגבול הצפון, למשהו קבוע. הדבר היה תואם את שאיפתו להחזיר את “ניהול הכיבוש” למרכז המדיניות הישראלית. את הקורבנות שהדבר היה דורש הוא היה מוכן לספוג, ובלבד שהוא יוכל למשוך זמן עד לבחירות לנשיאות בארה”ב בנובמבר השנה. את אוכלוסיית עזה הוא היה משאיר לגורלה, יחד עם החטופים הישראלים שעוד נותרו ברצועה. למעשה, נתניהו מתנהג באופן שמזכיר את ימי “ניהול הכיבוש”, כאשר הצליח להפריד בין מה שמתרחש בשטחים הכבושים לבין ישראל של הקו הירוק. הכיבוש “לא הורגש” בחיי היום של הישראלים, והפך לחלק הבלתי נראה של הנורמליות. עתה מנסה נתניהו לנתק בין היום יום הישראלי לבין מלחמת ההתשה בעזה ועל דרך גם מהמציאות שנוצרה בגליל העליון והמערבי.
מה שמעסיק את נתניהו היא שרידותו בשלטון. מי שהתגייס, לעת עתה, לעזרתו הוא יריבו המר גדעון סער, אשר ניתק את סיעתו מהחמנה הממלכתי של בני גנץ. תמורת מחיר “הולם” סער יהיה חלק “על מלא” של ממשלת הימין. יש להניח כי ראש הממשלה שואל את עצמו האם סער אכן בא לעזרתו במערכה נגד שלום ישראלי – פלסטיני, או שמא הוא מצרטף אלה כדי להחליפו בעוד זמן לא רב. בטווח הקצר שאלת המניעים של סער היא פחות רלבנטית. מה שחשוב הוא שסער הוא חלק מתכנית ה”שיפוץ” של בנימין נתניהו, כדי לחזק את מעמדו כראש ממשלה.
בעייתו הגדולה של ראש הממשלה היא שהמציאות שהוא היה כל כך רגיל אליה השתנתה. במילים פשוטות, הממשל האמריקאי שינה את “כללי המשחק” של הקשרים בין ארה”ב לבין ממשלות ישראל. במשך שנים רבות המדיניות האמריקאית גרסה שארה”ב אינה יכולה “לכפות” על ישראלים ופלסטינים להתדיין על הסדר סופי ואינה יכולה לקבוע את מהותו של אותו הסדר. התוצאה הייתה התקבעות הכיבוש, והסיפוח למעשה של הגדה המערבית. במציאות החדשה ארה”ב הגיעה למסקנה שפתרון שתי המדינות הוא חיוני לקידום האינטרסים שלה. הכלל השני אשר השתנה נוגע לחיים הפוליטיים בישראל. במשך שנים ארוכות הממשלים בארה”ב הניחו שהדמוקרטיה הישראלית היא יציבה, ועל כן לא ראו צורך להתערב בפעולתה, גם כאשר היו להם עדיפויות לגבי סוג הממשלה/קואליציה בישראל. הקואליציה הכוללת את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ וההפיכה המשטרית של השר יריב לוין שכנעו אותם שזה לא עוד המצב.
אם היה צורך להדגים לישראלים מה המשמעות של כללי המשחק החדשים, בא נאומו של הסנטור הדמוקרטי הבכיר ביותר, צ’אק שומר, והראה לנתניהו ובני בריתו שמשהו השתנה בוושינגטון. שומר דרש מנתניהו לקרוא לבחירות באופן מיידי, תוך כדי אזהרה שישראל עלולה להפוך למדינה מצורעת בשל הכיבוש ומניעת הסכם שלום עם הפלסטינים. הפרשנים בישראל מיהרו לייחס את דבריו של שומר לצרכיו האלקטורלים של ביידן, בלי ששאלו את עצמם מה המשמעות של נאום כזה מפיו של אחד התומכים הגדולים ביותר של ישראל בפוליטיקה האמריקאית.
יש לזכור כי שומר לא רק דיבר על בחירות חדשות. הוא הזהיר מפני בידודה של ישראל והפיכתה למדינה מצורעת בסביבה הבינלאומית, בשל מדיניותה הנוכחית. מסר זה כוון לפוליטיקאים הבכירים בישראל, לפקידות הבכירה ולמגזר העסקי הישראלי. למעשה, הנזק שצפוי לבעלי ההון בישראל, במיוחד בתחומים הקשורים לשווקים גלובליים, קשרים בינלואמיים וזרמי השקעות עלול להיות גדול מאד. נאומו של שומר בא להזכיר לבעלי ההון שהבידוד של ישראל רק יילך ויגבר בחחודשים הקרובים.
לפני עשור וחצי בנימין נתניהו הצליח לשכנע את בעלי ההון בישראל שניתן להמשיך בהעמקת הכיבוש, בלי שהדבר יפגע בעסקיהם והשקעותיהם. נאום שומר מאותת שזה לא המצב כיום. חרמות על ישראל, כמו אלה שהופנו כלפי דרום אפריקה בזמנו, עלולים להופיע ולהתגבר. הדבר יתבטא, במוקדם או במאוחר, בניתוק הדרגתי של ההון הישראלי מהשווקים הבילאומיים, או לבריחת הון. אפשר לצפות שבחודשים הבאים, ההבטחות של ימי תהליך השלום בשנות התשעים יישמעו באוזני ה”מגזר הפרטי” כמשהו שצריך להתגעגע אליו, לאחר שנים שהוא נשכח.
מי שסיכם את התוצאות האפשריות של המצב הפוליטי שהולך ונוצר בישראל היא קהילת המודיעין של ארה”ב. בדו”ח השנתי של ראשי המודיעין לקונגרס האמריקאי, נאמר כי התמיכה בנתניהו הולכת ונשחקת בקרב אזרחי ישראל, ותוחלת החיים של ממשלתו הנוכחית היא קצרה.. סוכנויות הביון מאמינה שהמחאה בתוך ישראל עשויה להביא לבחירות לא יאוחר מתחילת השנה הבאה. אם הדבר נכון, הרי שגם ההחלטה “להמתין לטראמפ” לא תושיע את נתניהו, ועלולה להביא לסוף שלטונו כבר בתחילת 2025. אזהרה כזאת מאנשי המודיעין מדגימה את השינוי בכללי ניהול היחסים בין הממשל לבין ישראל.
הפוליטיקה הישראלית, על מששתפיה ופרשניה, טרם הפנימה את גודל השינוי שהתרחש בהסתכלות של הממשל על ישראל והמזרח התיכון. המערכת הפוליטית ומי שמדווח עליה עדיין חיים במציאות שנעלמה ב-7 לנובמבר. כך, למשל, פוליטיקאים ישראלים עדיין חושבים שהעובדה שמרבית הישראלים מביעים התנגדות להקמת מדינה פלסטינית תספיק כדי לשכנע את ארה”ב שצריך לוותר על מטרה זו. דעת הקהל עדיין מתייחסת לאפשרות שפלסטין תהיה מדינה ריבונית לצידה של מדינת ישראל כסוג של מדע בדיוני. המציאות תלמד אותן מה המשמעות של השינויים בכללי ההתנהגות של ארה”ב.
עוד לפני המלחמה ביידן התחיל להסתכל על המזרח התיכון, והגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר להתמודד באזור עם הציר הרוסי-אירני (או רוסי-איריני-סיני) היא ליצור בריתות בין מדינות בעלות קשרים טובים לארה”ב לבין ישראל. הממשל ראה נורמליזציה ביחסים בין סעודיה לישראל בסיס למערכת הבריתות הזאת. עד ל-7 לאוקטובר, לפחות כלפי חוץ, ארה”ב הפרידה בין סוגיית הכיבוש והאפרטהייד בגדה המערבית, לבין התכנית האסטרטגית של הממשלה.
אלא שהטבח של ה-7 לאוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הראו לממשל שאין כל בסיס להנחה שניתן להפריד בין כיבוש לבין התכנית האסטרטגית שלה. כך קרה ששנה לפני הבחירות, הממשל נאלץ להכיר במציאות ולעדכן את תכניותיו.ת “פתרון שתי ביידן הפך א המדינות” לבסיס מדיניות במזרח התיכון, וחלק חשוב מאד באסטרטגיה האמריקאית כלפי רוסיה, סין ואירן. ביידן הבין, מאוחר מאד, שלא ניתן לגבש את אותן בריתות בין העולם הערבי לבין ישראל בלי להגיע להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים המבוסס על פתרון שתי המדינות.
אם להסתמך על פרסומים בארה”ב ואירופה הממשל האמריקאי החל לגבש תנכיות פעולה לקראת אותו פתרון. בעיצוב התכנית ארה”ב משתפת את בנות בריתה הערביות ואירופיות וגם את הרשות הפלסטינית. סוגיית המדינה הפלסטינית לצד מדינת ישראל לא תרד מהפרק בשנים הקרובות. המלחמה בין החמאס לישראל העלתה אותה על סדר היום העולמי, בניגוד לרצונם של שני הצדדים למלחמה, לאחר שהם הצליחו להשכיח אותה במשך יותר משני עשורים. הסכם אוסלו, אשר פתח את הדלת ליישום פתרון שתי המדינות, חוסל באופן סופי על ידי אהוד ברק, לאחר כישלון שיחות קמפ דייויד עם יאסר עראפת, ולאחר פרוץ האינתיפדה השנייה. ב-7 לאוקטובר, 2000, לאחר ישיבת ממלשה שדנה באירועים האלימים בגדה המערבית, הצהיר ברק ש”אין פרטנר לשלום”. בך הוא הביא לסיומו את התהליך בו החל יצחק רבין. מאז ועד ל-7 לאוקטובר, 2023, גם הימין בישראל, וגם החמאס, הצליחו לשכנע את הציבור בישראל ובשטחים הכבושים שאין שום תוחלת לפתרון המבוסס על רעיון שתי המדינות.
התהליך הזה הצליח למחוק כמעט לחלוטין את הקבוצות הפוליטיות בישראל אשר נאבקו למען הסדר שלום עם הפלסטינים. מרצ לא כשלה במערכות הבחירות בשנים האחרונות בגלל בעיות אירגוניות כאלה או אחרות. היא כמעט ונמחקה בגלל שהרעיון של שתי המדינות הפך להיות לא רלבטי בעיני הרוב המוחלט של אזרחי ישראל, אשר האמינו לטענה בסיסית של בנימין נתניהו שאת הסכסוך עם הפלסטינים ניתן “לנהל” ואין צורך להגיע לפתרון או הסדר סופי כלשהו. הטבח של ה-7 לאוקטובר, שלווה באונס נשים, רצח וחורבן של יישובים ישראלים ניפץ את האשלייה של “ניהול הסכסוך”. התגובה של ממשלת ישראל למאורעות אלה, והפיכת שני מיליון פלסטינים לפליטים מורעבים וחסרי כל, החזיר את פתרון שתי המדינות לרשימה של “משימות חשובות” של ארה”ב, וגם של בני בריתה באירופה.
מלחמה אשר תחליש משמעותית את החמאס ותפתח את הדרך לנוכחות של כוח בין לאומי בעזה, המורכב מצבאות ערביות, מסתדרת היטב עם התכנית האמריקאית הרג עשרות אלפי פלסטינים, זה כבר משהו אחר. אוכלוסייה אזרחית מורעבת המצטופפת בערי אוהלים הוא מחזה שהממשל האמריקאי לא יכול להרשות לעצמו. השארת שבויים ישראלים בידי חמאס, כקלף מיקוח לטווח ארוך, לא בא בחשבון מנקודת ראות של ביידן ויועציו. למעשה, התכנית האמריקאית לבנות מזח בעזה לפריקת סיוע הומנטרי היא למעשה קביעת עובדה: ארה”ב תהפוך להיות, בפועל, לאחראית לסיוע ההומניטרי ברצועה, והיא שתחליט כמה סיוע יכנס, למי יחולק ועל ידי מי. מהרגע שזה יקרה, יכולתה של ישראל לקבוע מה ומי יכנס לעזה תרד בצורה משמעותית.
נתניהו ידע להצהיר מעל כל במה אפשרית שהוא יעמוד בלחצים, וש”ישראל אינה רפובליקת בננות”. לאמיתו של דבר הממשל האמריקאי ידע איך להביא אותו להסכים להסרת מגבלות בפני סיוע הומינטרי לרצועה, למרות הצהרות קודמות ורצון עז לההשתש ברעב כמנוף לחץ על הפלסטינים. אם לשפוט על פי הידיעות בנוגע לשיחות לשחרור החטופים, גם פה הממשל האמריקאי חש שיש בכוחו להתגבר על המכשולים שמעמידים החמאס וממשלת ישראל, למרות שהמילה האחרונה טרם נאמרה. נתניהו יודע שהליך של שחרור חטופי כרוך בהספקת אש ארוכה, אשר תעניק זמן לארה”ב ובני בריתה לקדם תכנית של הפסקת אשר קבועה, אשר תהווה מסדרון ליישום התכנית של העברת ניהול הרצועה לכוח בינלאומי/בין ערבי. מהלך זה הוא שיסלול את הדרך להגשמת רעיון שתי המדינות.
לעת עתה נתניהו מנסה להפוך את הכניסה לרפיח לאמצעי לבלימת היוזמות האמריקאיות, אלא שגם פה ארה”ב נוקט צעדים כדי לבלום יוזמה זאת, לרבות זימון של משלחת ישראלית לוושינגטון אשר אמורה לתאר בפני אנשי הממשל את תכניות הישראליות. מבצע רפיח הופך להיות, במידה רבה, לאמצעי בו רוצה נתנהיו להשתמש נגד תכניות הספקת האשר של ביידן ואנשיו. בעייתו הגדולה של ראש ממשלת ישראל היא שהאמריקאים מכירים אותו יותר מדי טוב. עד עתה, כך נראה, הם מתקדמים בתוואי שהם קבעו לעצמם.
