“הדבר היחיד המשותף לאיראן וישראל הוא ההתנגדות לפתרון שתי המדינות”. המשפט הזה הוא ציטוט של דברים שאמר שר החוץ האיראני חוסיין אמיר עבדאלל ב-11 לדצמבר בראיון לרשת CNN. דבריו של עבדאלל מתמצתים את אופיה של מדיניותו של בנימין נתניהו, אשר הביאה את ישראל לתמוך בשלטון החמאס בעזה ולסייע לה לקבל מימון קטארי במשך שנים רבות. לעומת הסכמתו של שר החוץ האירני עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא ג’ו ביידן הולך והופך מדי יום למבשר בואה של המדינה הפלסטינית ליד מדינת ישראל.
ב-13 לאוקטובר, במסגרת נאום לתומכיו, הנשיא ג’ו ביידן קרא לראש ממשלת ישראל לקבל את עיקרון של שתי המדינות, להוציא את איתמר בן גביר ואנשי הימין הקיצוני מהקואליציה, ולהפסיק לפגוע באוכלוסייה פלסטינית אזרחית. פגיעה כזאת, אמר ביידן רק יגביר את השחיקה בתמיכה בישראל בעולם. אין ספק שההצהרה של ביידן הייתה חשובה, אך ספק אם מישהו היה צריך להיות מופתע מדבריו. כפי שהודגש בשלשה פוסטים קודמים, סוגיית שתי המדינות המדינות היא עתה חלק חשוב במערכת השיקולים הגלובאליים של נשיא ארה”ב ג’ו ביידן. היא גם אמורה להיות חלק חשוב מהבטחות הנשיא הדמוקרט במערכת הבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר השנה. הפוסט הנוכחי מנסה ללכת צעד קידמה ולבחון את פתרון שתי המדינות לא רק כמטרה מוצהרת של הממשל האמריקאי, אלא כסוגיה מעשית אשר ארה”ב תקדם בצורה הרבה יותר פעילה ממה שנעשה בעבר.
משום מה, התקשורת ישראלית אשר התרגשה מהערות ביידן, לא הקדישה תשומת לב מיוחדת לדברים שאמרה סגנית הנשיא, קמלה הריס, בפני עיתונאים שבאו לכסות את וועידת האקלים COP28 שנערך בדובאי. התדריך של הריס כולל את התאור הכי מפורט לגבי שלבי הפעולה שהממשל מגדיר לעצמו לימי הקרבות, ולימים שיבואו מיד לאחר סיומם. צריך להוסיף כי סגנית הנשיא הפכה להיות, לפי העיתונות האמריקאית, לאחראית לגיבוש והצגת תכניותיו ומטרותיו של הממשל לגבי הסכסוך הישראלי -פלסטיני לאחר מלחמת עזה. .
הריס הייתה מתוכננת מלכחתילה לייצג את הנשיא ביידן בוועידת האקלים, אבל ביקורה בדובאי, 24 שעות בסך הכל, הפך להיות לחשוב יותר ממעשה טקסי. הביקור נוצל כדי להבהיר למנהיגים של מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וקטאר את העמדות האמריקאיות ביחס מלחמת עזה ופתרון הסכסוך. בהערות לעיתונאים שנכחו בוועידת האקלים הציגה הריס מה שניתן לראות כמתווה שביידן ועוזריו רואים היום כהכרחי ל”יום שאחרי”.במסר ישיר לבנימין נתניהו, ולחמאס, חשפה הריס את חמשה עקרונות עליהם יבסס הממשל את מדיניותו כלפי עזה בחודשים הבאים, ואלה הם:
א) לא יהיה גירוש של אזרחים, כלומר פלסטינים לא יאלצו לצאת מרצועת עזה.
ב) ישראל לא תוכל לשוב ולשלוט בעזה.
ג) ישראל לא תטיל מצור על הרצועה ולא תוכל לחסום העברת סחורות.
ד) ישראל לא תוכל לצמצם בכל דרך את שטחה של הרצועה.
ה) החמאס לא יוכל להשתמש עוד בעזה כפלטפורמה לפעילות טרור.
למעשה חמש הנקודות האלה חופפות, או אפילו מעתיקות, את ההצעות שהציגה נשיאת הנציבות האירופית אורסולה וון ליין חודש קודם לכן. החפיפה בין שתי התכניות אינה מקרית, היא תוצאה של הרצון של בייידן וצוותו להציג תוואי המוסכם על בעלי הברית של ארה”ב ליום שלמחרת הפסקת האש. אלא שהממשל האמריקאי הוסיף לחמש הנקודות שמתייחסות לסיום המלחמה, גם ראשי פרקים לתכנית שיקום שתוביל להקמת מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל. גם נקודות אלה לא זוכות, לעת עתה, להבלטה בתקשורת הישראלית, למרות שהן נכללו באותו נאום של סגנית הנשיא.
הריס תיארה במהלך הערותיה לעיתונאים בועידת האקלים שלשה נושאים אשר יהיו במוקד מדיניות האמריקאית לגבי רצעות עזה: הנושא הראשון הוא שיקום הרצועה, אשר יחייב השקעות גדולות מצד הקהילה הבינלאומית. הריס הדגישה שהשיקום צריך להתייחס לטווח הקצר אך גם לטווח הארוך. היא ציינה מספר דוגמאות אשר יופיעו באותה תכנית כמו בניית בתים למגורים ובתי חולים, שיקום מערכות החשמל והמים, ופתיחה מהירה של מאפיות שיוכלו להתמודד עם מחסור בלחם ברצועה.
הנושא השני, הוא סוגיית הביטחון. בעניין זה היא מי שיהיה אחראי, בסופו של דבר, לביטחון ברצועת עזה יהיו כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, אשר יעברו תהליך של הכשרה והצטיידות לקראת המשימה. עד שהרשות הפלסטינית תהיה מוכנה צריכים להיות הסדרים אשר יהיו מקובלים על ישראל, על הרשות הפלסטינית ועל השותפים הבינלואמיים לשיקום הרצועה. הסדרים אלה צריכים להבטיח ששוב לא יהיו איומים בטרור על ישראל.
הנושא השלישי שסגנית הנשיא העלתה מתייחס לשיקום הרשות הפלסטינית וחיזוקה. לדברי הריס התהליך יאפשר לפלסטינים להנות ממשטר של כיבוד החוק, שקיפות והיענות לצרכי הציבור מטעמה של הממשלה. הריס הדגישה שמטרת ארה”ב היא לחזק את הרשות הפלסטינית עד אשר יהיה בכוחה למשול בעזה ובגדה המערבית. משלשת הנושאים שהציגה הריס למציאות שלאחר המלחמה, זהו הנושא החשוב ביותר.
מה אפשר להסיק מהערות אלה של סגנית הנשיא? מלבד התוואי הברור שגיבשה ארה”ב, אפשר גם לציין כי מהרגע שהרשות הפלסטינית המשופרת תהפוך לגוף שינהל את עזה, הרצועה תהפוך להיות בפועל, הטריטוריה הראשונה בה מדינת פלסטין תהיה למציאות, שאין בה לא מתנחלים ולא צבא ישראלי. הרשות היא שתהיה אחראית לאוכלוסייה במקום, יהיו לה הסמכויות הדרושות לקדם תכניות כלכליות וחברתיות, למשל בניית נמל, ותכנון לטווח ארוך של פיתוח שירותי תיירות. מהרגע שהעזה תהפוך למדינה בפועל, הריבונות הפלסטינית על הגדה המערבית תהיה עניין של זמן.
כאמור, התכנית של הממשל לא היתה סוד, ולא נמסרה כהדלפה, היא הופיעה באתר הבית הלבן. ממשל ביידן לא מסתיר מאיש את צעדיו העתידיים במה שקשור לעתיד היחסים עם הפלסטינים והישראלים. הערות אלה, והתכנית שמאחוריהן, הן ככל הנראה הסיבה להצהרות נתניהו בועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לפיהן ישראל תשלוט צבאית ברצועת עזה. יום למחרת נתניהו הוסיף להצהרתו טענה לפיה “הוא היחיד שלא התקפל מול לחצים”. הכוונה הייתה, כמובן, ללחצים מצד הממשל האמריקאי. לנתנהיו תהיה הזדמנות ללמוד מכלי ראשון מה הם אותם “לחצים אמריקאים” כבר בימים הקרובים, במהלך ביקוריהם של היועץ בלביטחון לאומי ג’ייק סליבן, ומזכיר ההגנה של ארה”ב לויד אוסטין.
אך מה המשמעות של הצהרת נתניהו ועד כמה היא בכלל ישימה? כדי לענות על שאלה זאת יש להתייחס לעוד חלק מדברי נתנהיו בועדת חוץ וביטחון של הכנסת. לפי ראש הממשלה מדינות ערביות, במיוחד סעודיה ומדינות המפרץ, ישתתפו במימון שיקום הרצועה לאחר תום הקרבות. במילים אחרות, נתניהו לא רוצה רק שצה”ל ישוב לעבודת הפטרולים ודיכוי פלסטינים בעזה. הוא גם מבקש ש”מדינות ערב” יממנו את שיקום הרצועה לאחר המלחמה יתכן את המשאלה הזו הוא הביע כסוג של הומור. לעת עתה, הוא הודיע לממשל ביידן כי לישראל יש גוף שיתכנן את ה”יום שאחרי”.
כדאי לציין שיום לאחר ההופעה של נתניהו בועדת חוץ וביטחון הצהירה לאנה נוסייבה, שגרירת איחוד האמירויות לאו”ם ונצר למפשחה הפלסטינית מירושלים, כי האמירויות ישיקיעו בשיקום עזה אך ורק במסגת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. למעשה, אין כל סיכוי שמדינה כלשהי בעולם תסכים לממן את שיקום ערי הרצועה כאשר ישראל מסרבת לסגת, ודורשת שהיא תנהל את הנושאים הביטחוניים בעזה.
מבחינתו של נתניהו המציאות שתשרור לאחר המלחמה היא איום עליו ועל “מפעל הכיבוש”. מנקודת ראותו הדרך להצלת שלטונו על ישראל, ושלטון ישראל על הגדה המערבית (ומעתה על רצועת עזה), היא “להרוויח זמן”, מתוך תקווה שבבחירות נובמבר 2023 יחזור דונלד טראמפ לבית הלבן. לעת עתה, זאת אפשרות שלא ניתן לפסול אותה, לאור הסקרים המתפרסמים בארה”ב. מצד שני, איש לא יכול להבטיח לנתניהו ואנשיו ניצחון בקרב הזה: הנשיא ביידן יוכל לפנות למועצת הביטחון של האו”ם ולקבל שם גושפנקא בינלאומית לתכניתו. בתרחיש מציאותי, מועצת הביטחון יכולה להחליט על כוח בינלאומי המורכב ממדינות כמו ירדן, מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, כולן בנות בירתה של ארה”ב, שינהל את רצועת עזה, בעזרתו של האיחוד האירופי. הדבר יימנע כל ניסיון ישראלי לחזור לימים של ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה.
כפי שכבר צויין, שום דבר לא ישמח יותר את ג’ו ביידן מהאפשרות להציג את עצמו כאיש שנלחם בעד שלום במזרח התיכון שיהיה מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית, הבטחת קיומה של ישראל בשלום משוחררת מעול הכיבוש. ביידן תמיד יכול להציג את נתניהו וטרמפ כאחים תאומים אשר זוממים להשאיר את המצב במזרח התיכון כפי שהוא, ולהנציח את העימות הישראלי – פלסטיני ואת שפיכת הדמים שלו לאורך זמן.
