מותם של 21 חיילים ישראלים, בתקרית אחת בעזה, היא טרגדיה שבאה להזכיר לציבור הישראלי את אירועי דרום לבנון עד לנסיגת הצבא בשנת 2000. מדי יום חיילים ישראלים היו נפגעים, בתקריות אש, בפיצוצים או בתאונות. בסופו של דבר, ביוזמת ראש הממשלה דאז אהוד ברק,  ישראל נסוגה מדרום לבנון בלי הסכם כלשהו, בדיוק כפי שקרה עם נסיגה מעזה בשנת 2007. אלא שבין מה שנקרא “הבוץ הלבנוני” לבין מלחמת עזה הנוכחית יש הבדל מהותי אחד, התמוטטות מדיניות ניהול הסכסוך ב-7 לאוקטובר, 2023. מדיניות זאת היא שהשאירה את צה”ל בתוך לבנון כמעט שני עשורים. במקום מדיניות החותרת למשא ומתן, הישראלים קיבלו “מבצעים” צבאיים מדי כמה שנים, כדי להזכיר לנו ששלום הוא “מצב מסוכן”.

כאמור, מדיניות ניהול הסכסוך, שלא הייתה אלא ניהול הכיבוש, קרסה ואינה יכולה לחזור. עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו התפתחות זאת היא אסון פוליטי אשר ספק אם הוא יוכל להתאושש ממנו. ניהול הסכסוך עמד במרכז מדיניותו. באמצעותו הוא הצליח לשכנע את רוב אזרחי ישראל שניתן וצריך לספח את הגדה המערבית, בלי שיהיה צורך להכריז על מהלך זה באופן רשמי, ותוך כדי יישום מדיניות של אפרטהייד כלפי האוכלוסייה הפלסטינית במקום. החלופה למדיניות זאת, מו”מ עם הרשות הפלסטינית להקמת מדינה עצמאית לצד מדינת ישראל, הפכה להיות עניין חסר סיכוי ומי שתמך בכך הפך נחשב למוקיון או לאויב העם.

הצלחתו של נתניהו התבססה על חוסר העניין של ארה”ב ורב חברות האיחוד האירופי בסוגיית הסכסוך הישראלי פלשתיני. נוסף על כך הכוחות הפוליטיים בתוך ישראל אשר ניסו לקדם את פתרון שתי המדינות, הלכו ושקעו, תוך שהתמיכה הציבורית בהם הלכה ונעלמה. ב-6 לאוקטובר, ערב המתפקה של כוחות חמאס על עוטף עזה והנגב המערבי, לא היה לאיש כל ספק שמדיניות ניהול הסכסוך היא שתמשיך להתקיים. היא הייתה מקובלת לא רק על הקואליציה הימנית, אלא גם על מפלגותיהם של יאיר לפיד ובני גנץ. עשרים וארבע שעות לאחר מכן היה ברור לכל שמדיניותו של נתניהו הייתה מבוססת על הנחות שגויות לחלוטין, והובילה את ישראל לאסון, ותרמה להתעצמותה של הברית שסביב הציר של אירן, רוסיה וסין.

.

צריך להודות שמדיניות ניהול הסכסוך לא התחילה עם בנימין נתניהו. מאז מלחמת יוני 1967 . ממשלות ישראל תמיד העדיפו לחמוק מהגדרות מילוליות ליחסים עם הפלסטינים, וטיפחו, במקום מו”מ וחתירה להסכמים,  מדיניות של “קביעת עובדות” אשר היו אמורות לחסוך התחייבויות כלפי הצד הערבי, והפלסטיני בפרט.  ממשלת רבין אימצה מדיניות אחרת, אך הניסיון הסתיים ברצח ראש הממשלה יצחר רבין. לכן, מלחמת עזה איננה  המקרה היחיד של חוסר רצון למצוא מענה לשאלות בעלות חשיבות מכרעת.   ממשלות ישראל להתמודד עם סוגיות של הסדר עם הפלסטינים, ולקדם באמצעות “עובדות” מדיניות של סיפוח ו”אם ירצה השם” אפשרות לדחוף פלסטינים להגר. את כל השאיפות תמצת בנימין נתניהו למדיניות שהוגדרה כ”ניהול הסכסוך”.

אין ספק שנתניהו מתכוון להמשיך במדיניותו, גם כאשר חוסר התוחלת שבה ברורה לכולם. הודעותיו  לפיהן ישראל מתכוונת לשלוט על עזה בעתיד הן מעין ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, אך בו בזמן הודאה שאין לו ולממשלתו כל חלופה למדיניות שקרסה ב-7 לאוקטובר. חיילים ואזרחים פלסטינים ממשיכים למות מדי יום, ועדיין שאלות מכריעות נותרות ללא מענה. אין היום תשובה או חצי תשובה לסוגיות כמו  מה הוא סיום המלחמה?,  מה ייחשב ל”ניצחון”, וכיצד ייראה עתיד הרצועה? בעוד שהימין הישראלי עדיין חושב שניתן יהיה “להישאר בעזה”, הנשיא ביידן אמר, כבר לפני שבועיים, שהוא עובד “בשקט” כדי להביא את ישראל להוצאת מרבית כוחותיה מהרצועה. לעומת נתניהו, ביידן לא ידוע כמי שמספר סיפורים ללא כיסוי לקהליו.

לחלל שנוצר נכנס הממשל האמריקאי, אשר כבר סימן את מטרות המלחמה: הקמת מדינה פלסטינית אשר נמצאת במחנה של סעודיה, מצרים והאמירויות הערבית. המדיניות הזאת נקבעה על ידי הנשיא ביידן, ומי שמוציא אותה לפועל הוא שר החוץ אנתוני בלינקן. אין זה סוד שהממשל של ביידן העמיד את סוגיית הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ורצועת עזה במקום נמוך מאד של מדיניות החוץ שלו, ולמעשה היא השלימה עם מדיניות נתניהו, פרט לכמה גינויים מילוליים לא ממש אפקטיביים. כל זה השתנה ב-7 לאוקטובר כאשר התבבר לממשל גודל הטבח, ומה התגובה הישראלית הצפויה. הממשל הבין, באיחור של שלש שנים, שעליו להתערב כדי להביא להסדר ארוך  טווח בין ישראל לפלסטינים, אשר יהיה מבסס על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.

פתרון שתי המדינות נמצא ברשימת היעדים המדיניים של ארה”ב מזה שלשה עשורים, אך מאז עלייתם של הימין הישראלי והחמאס, הוא נדחף לתחתית רשימת המטרות של מדיניות החוץ האמריקאית. כאמור ה-7 לאוקטובר שינה את המצב הזה והראה לארה”ב, ובני בריתה באירופה, עד כמה דחוף לטפל בעימות שבין ישראל לפלסטין, ולהביא לסיום הכיבוש הישראלי. במילים אחרות, ה”סוגייה הפלסטינית” חזרה לקדמת הבמה של הדיפלומטיה הגלובלית, כאשר אין היום גורם משמעותי בינלאומי שמוכן לסייע לישראל להמשיך במעשה הכיבוש, הסיפוח הזוחל והניסיון לדחוף את הפלסטינים למעמד של “אורחים לא רצויים”.

מה המשמעות של הישארות ישראל ברצועת עזה? מצב כזה יחייב את ישראל לקחת על עצמה את שיקומה, ולו חלקית, של הרצועה, והיא  תהיה אחראית על חייהם של 2.2 מיליון איש. בו בזמן חיילים ישראלים יהיו חשופים להתקפות מצד חוליות חמאס שיסתובבו בשטח. ספק רב אם החברה הישראלית מוכנה להשלים עם חזרה למצב בו חיילים נפגעים יום יום, במעין חזרה למה שכונה “הבוץ הלבנוני”, הפעם בגרסה עזתית. יתר על כן, במקרה של הפיכת עזה לאזור צבאי, ישראל תהיה מבודדת מבחינה  דיפולומטית ופוליטית, כאשר כל תקוותיה יהיו שביידן יפסיד את הבחירות בנומבמר ודונלד טרמפ יספק לה הגנה מפני החלטות עוינות במועצת הביטחון של האו”ם. המשך כהונתו של ביידן עד 2028 יסמן לא רק המשך הלחץ, ואף הגברתו, לקידום פתרון שתי המדינות, אלא ממשל אשר יהיה הרבה יותר עוין לממשלת נתניהו, אם היה תתקיים עד אז.

באופן אירוני, נדמה ששר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן יודע דבר אחד או שניים על מדיניות של קביעת עובדות. זה התחיל עם הודעתו שצוות מיוחד של מומחים מטעם האו”ם יגיע לצפון רצועת עזה כדי לאמוד את היקף הנזקים למבנים והערכת עלות השיקום של בתי המגורים באזור. בתרגום פשוט, האו”ם שמה רגל אחת באזור, ומשם אפשר להמשיך הלאה. במקרה זה, יש לנהיח שלצוות יהיה קו ישיר לבלינקן ואנשיו. בלינקן גם מתואם עם האחראית מטעם האו”ם על כניסה של סיוע הומניטרי לרצועה, סיגריד קאג. כדי להדגיש שארה”ב עומד מאחורי פעולותיה, שר החוץ האמריקאי “ביקש” ממשלת ישראל לתת אמון בפעולותיה.

מעבר להכנסת האו”ם לעזה, בלינקן גם דאג לגייס את סעודיה, מצרים והאמירויות הערביות להשתתף בשיקום הרצועה. הוא גם הזהיר את נתניהו וממשלתו שאם לא תהיה נסיגה ישראלית מהרצועה, והתקדמות אל עבר מדינה פלסטינית, הסיוע של סעודיה ומדינות המפרץ לא יגיע. במילים פשוטות, ישראל היא זאת שתהיה אחראית להחזיר את החיים למסלולם בעזה, והיא שתאלץ לממן פעולות אלה, בתקופה של .לחצים פיסקליים לא פשוטים, ועימותים בתוך ישראל על חלוקת הנטל.

שר החוץ האמריקאי כבר הסביר לבנימין נתניהו וממשלתו שכל התקדמות בנורמליזציה ביחסים בין סעודיה לישראל תלויה בהסכמה לכינונה של מדינה פלסטינית, בהנהגת רשות פלסטינית אשר תעבור רפורמות עמוקות. כל מי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית יודע שתשובה הישראלית לדרישה האמריקאית תהיה “להרוויח זמן” ולגרור רגליים. הבעיה של הממשלה הישראלית היא שהממשל יודע שזאת המטרה שלה, וקרוב לוודאי שתפעל לסכל אותה.