שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ הזדזע והזדעק ב-15 לפברואר מהידיעה על כוונות ממשלו של נשיא ארה”ב ג’ו ביידן להכיר במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בזמן הקרוב. על התכנית הזאת למד סמוטריץ’ מהעיתונות הישראלית, אשר ציטטה את הוושינגטון פוסט מהיום הקודם. על פי השמועה, לשר האוצר יש בעיה עם השפה האנגלית, ומכאן שאת מחאתו השמיע סמוטריץ’ כמה שבועות לאחר שעל התכנית האמריקאית דיווח העיתונאי תומס פרידמן בניו יורק טיימס.
כדי להרגיע את סמוטריץ’ המודאג, ואת יתר הפוליטיקאים המכורים לסכסוך, ארגן ראש הממשלה בנימין נתניהו “הצהרה מיוחדת” של ממשלת ישראל, השולל הכרה חד צדדית מצד מדינות שונות במדינת פלסטין. הצהרת ממשלת ישראל באה להראות לממשלו של הנשיא ביידן את “אחדות העם” בישראל מאחורי חזית הסירוב המקומית וחובבי הסכסוך. לצערם של אנשי הסירוב, לא נראה שהממשל מתרשם מאותה “הצהרה”. למעשה, ישנה הסכמה בינלאומית רחבה מאד שחייבים להביא לסוף העימות הישראלי – פלסטיני. מי שנשאר נאמן לסכסוך הם ממשלת ישראל וממשלת אירן ובני בריתה.
אחת הסוגיות החשובות ביותר במצב שנוצר אחרי ה-7 לאוקטובר היא הקשר בין ההתפתחויות באזור לתכניות האסטרטגיות של ארה”ב, כפי הוגדרו על ידי הנשיא ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן. תכניות אלה קשורות להחלטה האמריקאית לחזור למזרח התיכון כמעצמה משפיעה, ולבלום התפשטות אירנית באזור ויוזמות רוסיות. החלטה זו היא חלק מאותה “דוקטרינת ביידן” שהוזכרה בפוסט קודם. בשורה התחתוה, כדאי מאד שסמוטריץ’ וחבריו לקואליציה יידעו שהם לא יכולים למנוע את פתרון שתי המדינות ו בנימין נתניהו לא יכול להטיל וטו על תוכניותיה של ארה”ב. במילים פשוטות, אם ארצות הברית חושבת שהאינטרס האסטרטגי שלה הוא להכיר במדינה פלסטינית בשבועות או החודשים הקרובים, היא תעשה זאת בלי להתחשב בדעתו של ראש ממשלת ישראל ויתר השרים.
על פי פרסומים שונים של השבועיים האחרונים הכוונה של הממשל היא ליצור גוש של מדינות המתנגדות לציר אירני-רוסי, ונמצאות בקשר הדוק עם ארה”ב. תנאי הכרחי ליצירות אותו גוש הוא סיומו של הסכסוך הישראלי – פלסטיני על בסיס של פתרון שתי המדינות. יחד עם זאת, בגוש המתוכנן אמור להיות מקום חשוב לישראל. החשיבות האסטרטגית של השלום בין ישראל לפלסטינים מביאה את הנשיא ביידן ושר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן לתכנן סוג של ציר ישראלי סעודי, אשר יסייע להם להבטיח את שלום האזור. מדובר בציר פוליטי, אך גם כלכלי, דבר אשר יבטיח יתרונות לא מועטים לישראל, והרחבה ניכרת של השווקים בהם תהיה נוכחות ישראלית.
לצד היתרונות הכלכליים של פרויקט שתי המדינות, יש גם להזכיר כי סרבנות ישראלית יכולה להוביל למתחים ביחסים עם ארה”ב ומדינות רבות אחרות, אשר מתנגדות להמשך הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית וגם רוצות לשים סוף לסבל של תושבי עזה. אם ממשלת ישראל תמשיך להתנגד לפתרון שתי המדינות, וזה יהיה המצב כל עוד הקואליציה הנוכחית תכהן, היא תמצא בבידוד דיפלומטי.
בהקשר זה יש להזכיר את הוועידה של שש מדינות ערביות ונציג הרשות הפלסטינית בבירת סעודיה, בשבוע השני של פברואר. הוועידה דנה בעתידה של המדינה הפלסטינית המוצעת, והדרך בה העולם הערבי יצטרך לסייע לשיקומה ופיתוחה. כמה ימים לאחר מכן, נערך מפגש של שרי החוץ של בנות בריתה הערביות של ארה”ב עם השר בלינקן ושרי החוץ של צפרת, איטליה, גרמניה כדי לדון בעתיד כדי לנסח קווים כלליים לנורמליזציה בין העולם הערבי וישראל לאחר ההכרה הישראלית במדינה פלסטינית. בלינקן אמר לאחר הועידה שלישראל אפשרות היסטורית לנורמליזציה של יחסיה עם מדינות ערב, והביע חשש מפני החמצת ההזדמנות מצד ישראל. .
לשלילת זכות הוטו מישראל עשויות להיות השלכות בתחומים אחרים. כך, למשל, ארה”ב מצדדת בהספקת אש בעזה, גם אם זמנית, כדי להביא לשחרור כל החטפים הישראלים, תמורת שחרור אסירים פלסטינים על בישראל. מהלכים אלה נתקלים בקשיים, בעיקר בגלל הרצון של נתניהו להמשיך במלחמה. הבעיה של ראש הממשלה היא שבכל רגע נתון ארה”ב יכולה להחליט שהיא תסתייע במועצות הביטחון של האו”ם כדי לכפות הפסקת אש והחלפת שבויים. עד עתה ארה”ב מנעה החלטות של מועצת הביטחון להפסקת המלחמה, אך הדבר יכול להשתנות אם הממשל יגיע למסקנה שעם נתניהו לא ניתן להגיע להסכם כזה.
ההיבט האסטרטגי במדיניות האמריקאית כלפי מלחמת עזה לא זוכה, בדרך כלל, להתייחסות בישראל, למרות שהיה ברור, כבר בתחילת המלחמה, שממשל ביידן הגדיר מחדש את מפת האינטרסים של ארה”ב. בסוגיה זאת צריך להרחיב את היריעה, כי עד עתה לא הוצגה תמונה כוללת של סוג הלחצים אשר מופעלים על ישראל. ישנו מכלול של מהלכים מדיניים, כלכליים ופוליטיים שישפיעו על המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים ויחסה לתהליך השלום המוצע על ידי ארה”ב ובנות בריתה.
עד לפרוץ המלחמה, ישראל שבתוך הקו הירוק יכלה להתנהל ביום יום ללא צורך להתייחס לפעולות הממשלה, הצבא והמתנחלים בשטחי הכיבוש. מבחינת מרבית הישראלים, ניתן היה להתעלם מהנעשה בגדה המערבית כל עוד לא היה “אירוע ביטחוני” כזה או אחר, או נפגעי מפעולת טרור. גניבת קרקעות על ידי מתנחלים, פשיטות צבאיות על כפרים, ופגיעות יום יומיות בזכויות אדם של פלסטינים היו אירועים שלא הטרידו את היום יום הישראלי. מאז כשלון תהליך אוסלו והסכמי קמפ דייויד ארה”ב קבלה בשתיקה את המציאות הזאת, והסתפקה במחאות על מעשים בודדים.
עבור המגזר העסקי הישראלי, הפרדה זאת הייתה חיונית ורצויה. החוזה הלא כתוב בין ההון הישראלי לבין ממשלות ישראל מאז 1967 היה שניתן יהיה להתנהל עסקית כאילו אין כיבוש, וניתן להעמיק את האפרטהייד וסיפוח דה פקטו של הגדה מערבית, בלי שהדבר ישפיע על פעולות ההון. מצב עניינים זה היה אחד המרכיבים המרכזיים של אסטרטגיית ניהול הכיבוש שיושמו על ידי ממשלות ישראל מאז 1967. עם פרוץ מלחמת עזה ההפרדה בין עסקים וכיבוש התערערה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדיונים בבית הדין הבינלאומי לצדק, בהורדת דירוג האשראי של ישראל על ידי מודיס ובהטלת סנצקיות על מתנחלים על ידי ארה”ב, בריטניה וצרפת. אלה צעדים אשר יבהירו לממשלת ישראל הסרבנית כי לא ניתן עוד להתחמק מהכרעות בכל הקשור ליחסים לפלסטינים.
הורדת דירוג האשראי של ישראל מתייחסת להלוואות לממשלת ישראל, אך היא משליכה, באופן טבעי, גם על המגזר העסקי. בין הסיבות להחלטתה, מודיס מציינת כי הסירוב של ישראל להצעות של ארה”ב ומדינות אחרות ליצור “משילות חדשה בעזה” מגדילה את הסיכונים הגיאופוליטיים לישראל. התרגום המעשי של קביעה זאת הוא שההפרדה בין כיבוש לבין עסקים הולכת ונעלמת, עם כל ההשלכות שיש לכך למגזר העסקי.
לדו”ח של מודיס צריך להוסיף את את הדיונים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בשני תיקים בה ישראל מופיעה כמואשמת. התיק הראשון, אשר קיבל בולטות גדולה בתקשורת הישראלית דן בתלונה של דרום אפריקה בה נאמר שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. אמנם בית הדין לא הוציא לו ביניים להפסקת המלחמה, כפי ביקשה המתלוננת, אך הזהיר את ישראל מפני ביצוע של פשעי מלחמה. הדיונים יימשכו עד הפסק הסופי. בתיק השני הרשות הפלסטינית מבקשת מבית הדין לקבוע כי ישראל מקיימת משטר של כיבוש ואפרטהייד, בניגוד לחוק הבינלאומי, ומבקשים לקבוע שהכיבוש אינו חוקי. במקרה הראשון ישראל השתתפה באופן פעיל בדיון, ושלחה סוללה של עורכי דין כדי להתנגד לבקשת דרום אפריקה להפסקה מידית של המלחמה, והשיגה את מטרתה דו”ח הביניים של בית המשפט, אם כי המשפט נמשך.
במקרה של התיק השני, הדן בכיבוש והתנחלויות בגדה המערבית, ישראל אינה משתתפת בדיונים, אך הגישה חוות דאת משלה בסוגיה. פסק הדין האפשרי לא יהיה מחייב, גם אם בית הדין יכריז על הכיבוש כבלתי חוקי. יחד עם זאת, באווירה הקיימת היום, קביעה של בית הדין לפיה ההתנחלויות והנוכחות הישראלית בגדה הן בלתי חוקיות תשתלב במערך הלחצים שיופעלו על הממשלה הישראלית לסיים את הכיבוש.
