על פי האמרה הידועה, פיקח הוא אדם אשר יודע לצאת ממצב שחכם לא היה נכנס אליו מלכתחילה. על בסיס אמרה זאת מנסים חסידי ה”פשרה” בין הממשלה לאופוזיציה לשכנע את ראש הממשלה בנימין נתניהו שעליו להגיע להסכם עם מתנגדיו.  לפי גרסה זאת, נתניהו נכנס לבור בעקבות תכנית חצי אפויה שנוסחה בחיפזון, ונבנתה על יסודות רעועים, ומתוך אי הבנה יסודית של הכוחות הפועלים בחברה הישראלית.

גרסה אחרת של המשבר הנוכחי בישראל מתבסס על “תורת השבטים” הידועה. לפי גרסה זאת, ההתנגדות לתוכניות הממשלה היא ניסיון של האליטה למנוע את התקדמותה של הפריפריה החברתית. לפי השקפה זאת, כל הדיבור על מחאה הוא ביטוי של הקבוצות של ה”הגמוניה האשכנזית” היוצאות נגד שינוי ההסדרים ששמרו על הפריבילגיות שלהן במשך שנים רבות.

שתי הגרסאות האלה למהותה של התוכנית של נתניהו מבטאות את הניתוק של הפוליטיקה המקומית, וגם של מבקריה, מההתרחשויות בחברה הישראלית. מה שצריך להיות ברור למי שעוקב אחרי התפתחויות החברתיות והפוליטיות בישראל הוא שלא מדובר בהתקוטטות טקטית.  התוצאה של העימות הנוכחי עומדת לקבוע את דמותה של החברה המקומית לשנים רבות. כאשר הקריאה המרכזית של ההפגנות נגד ממשלת הימין היא “דמוקרטיה” הדבר מעורר בהכרח שאלות מהותיות על אופי החברה הישראלית. האם “דמוקרטיה” יכולה להתקיים במקביל להמשך הכיבוש, ושלילת החופש וזכויות אדם ואזרח מהפלשתינאים בגדה המערבית? האם דמוקרטיה יכולה להתקיים רק בחברה היהודית, תוך הדרת הפלשתינאים אזרחי ישראל?  האם דמוקרטיה יכולה לשגשג על יסוד של פערים מעמדיים שהולכים וגדלים?

חוד החנית של הקואליציה שעומדת מול נתניהו היא שכבה מעמדית של עובדים צעירים, חלקם עם ניסיון של מחאות מקומיות קודמות. זאת קבוצה בעלת תודעה קולקטיבית שהתפתחה בעשור האחרון. אלה צעירים המתמודדים עם משרות רעועות, קושי במציאת דיור, יוקר מחיה ותחושה של מצור כלכלי. הם שאחראים לאינטנסיביות המרשימה של ההתקוממות. כל ניסיון לתאר את השכבה זאת באותה דרך אווילית בה תוארה המחאה של 2011   —“אחוסלים”, “בוהמיים בורגנים”, “פריבילגיים” – תחסום את הדרך להבנת ההתרחשות הנוכחית בחברה הישראלית. נכון שאותה קבוצה לא מקדמת, כרגע, תביעות מעמדיות, אבל לא קשה לדמיין מצב בו בתביעות אלה יקודמו בעתיד.

אין זה אומר שהסוגייה הזהותית חדלה להיות כלי חשוב במאבק שמנהלים נתניהו ושותפיו. היא עדיין קיימת ככלי תעמולה ומשחקת תפקיד בדיכוי ההתקוממות. אלא שהפעם המגן העיקרי של ההפיכה הסמכותנית, ומי שיצא למסע נגד המחאה, הוא צבא המתנחלים ונערי הגבעות. הם שמאכלסים את “הפגנות הימין”, והם שמשמשים עורף אסטרטגי לנתניהו ושותפיו. לעומת זאת, אותם המונים אשר היו אמורים לצאת למערכה בשם העדתיות נשארו, ברובם, בבית, לפחות לעת עתה.

כדי להבין את רעידת האדמה הנוכחית צריך להבין גם את ההקשר הגלובאלי בו היא מתרחשת. משנות ה-90 של המאה הקודמת -כאשר החלו להופיע סדרה של משברים כלכליים ופיננסים במקומות שונים בעולם- צמחו כוחות פופוליסטיים המבוססים על “מלחמה באליטות”, לאומנות וגזענות. מגמה זאת התחזקה מאד אחרי המשבר הגלובלי של 2008, בהן ממשלות רבות הושיעו את המגזר הפיננסי, תוך שהן הטילו את המחיר על האוכלוסייה העובדת, לרבות בעלי הכנסות בינוניות.

זהו הרקע למאבק בין ממשלות ניאו ליברליות לבין תנועות פופוליסטיות וניאו פשיסטיות. השמאל הפך להיות, במקרים רבים מאד, ללא רלבנטי. חלקו הסוציאל דמוקרטי שיתף פעולה עם הניאו ליברליזם, ואחיזתו בקרב מעמד העובדים הלך ונשחק. השינויים שהגלובליזציה הביאה במבנה התעסוקתי הם שהותירו את תנועות עובדים במשבר פוליטי ורעיוני. בו בזמן השמאל הרדיקלי הפך להיות תנועה של אינטלקטואליים או אנשי אקדמיה, המנהלים דיונים בינם לבין עצמם, על בסיס של ציטוטים אינסופיים של רדיקלים אקדמיים אחרים.

בתנאים אלה העימות הפוליטי במדינות אירופה, וגם בארה”ב, הוא בין הכוח הניאו ליברלי לבין הפופוליזם הגזעני והניאו פשיסטי. הפופוליזם הנוכחי מתבסס על שנאת זרים, מהגרים ופליטים ממדינות עניות. הוא מאשים את האליטה” בהתנשאות, ניתוק מהעם וזלזול באדם הפשוט, העובד, אשר משרתו בסכנה בגלל הזרים, והמזימות של האליטות. צריך לציין כי החשש של ממשלות “ליברליות” במדינות מתועשות, מפני הפופוליזם, אינו נובע מדאגה לזכויות אדם, אלא לזרם החופשי של הון וסחורות בין מדינות.

הפופוליזם הסמכותני הישראלי צמח גם הוא החל מאמצע שנות התשעים, תחת הדגל של מלחמת זהויות. במקרה המקומי ה”זרים” הם לא פליטים ומהגרים אלא הפלשתינאים, אלה שבעלי אזרחות ישראלית ואלה שתחת הכיבוש בגדה המערבית. אין זה אומר שאין רדיפה אחרי פליטים ומהגרים, אבל זאת לא העדיפות הראשונה של הפופוליזם הישראלי. מלבד היסוד ה”אתני” של עליונות יהודית, הפופוליזם הישראלי נשען לאורך השנים על יסודות של דתיות, ולמעשה שאב לגיטימציה מהממסד הדתי, אשר חזקה את גישת העליונות היהודית.

תכונה נוספת המיוחדת למשטר המקומי הוא האימוץ לאורך שנים של הניאו ליברליזם. בישראל. בניגוד למה שקורה בחלק מהמדינות האחרות, הניאו ליברליזם והמשטר הפופוליסטי חיו בהרמוניה במשך שנים רבות. הניאו ליברליזם הביא להשתלבות מהירה של ישראל בתהליכי גלובליזציה, לצמיחתו של מעמד של בעלי הון, במיוחד בתחומי של טכנולוגיה ופיננסים, ולהיעלמותן של תעשיות שלמות בהן הועסקו תושבי פריפריה רבים.  כמו בכל משטר ניאו ליברלי אחר, הגרסה הישראלית גרמה להצטברות של העושר בידי מיעוט קטן, פירוק של השירותים החברתיים ומתקפה מתמדת על הביטחון התעסוקתי של העובדים.

שני היסודות האלה – הניאו ליברלי והאתנו דתי – השלימו אחד את השני. הניאו ליברליזם הביא למחאות וזעם מצד אלה שנותרו מאחור. האתנו דתיות קלטה אנשים אלה וסיפקה להם מטרה לכעסם:  “אליטות”, “אשכנזים” וערבים. במילים אחרות, בעוד שבנז’מין נתניהו התגאה בהישגיו נגד מדינת הרווחה, ביבי הנהיג את נפגעי המדיניות הכלכלית והחברתית של הממסד הניאו ליברלי.

אלא שכמו הסדרים רבים בעולם, גם לדו קיום הישראלי בין הניאו ליברליזם לבין האתנו דתיות קמו אתגרים אשר הביאו אותו למשבר שהלך והחריף. ראשית, בזירה הגלובאלית היחסים בין הניאו ליברליזם והפופוליזם הסמכותני הפכו לעימות של ממש, אשר שיאו העימות בארה”ב ואירופה בין כוחות סמכותניות וגזעניות לבין קואליציות ליברליות. שיאו של העימות היה הפלישה הרוסית לאוקראינה, אשר הפך את הסכסוך לבעל אופי גלובאלי. בתנאים אלה, הסבלנות בעולם כלפי המדיניות של ממשלת ישראל הלכה ונשחקה. מצב שדרש מהימין המקומי סוג של הכרעה, והיא הגיעה בדמותה של ההפיכה המשטרית. עבור ראשי המגזר הפיננסי והטכנולוגי, ההפיכה המשטרית היא איום ממשי, שכן היא עלולה לפגוע בקשרים עם השווקים הבינלאומיים, ולערער את הבסיס המשפטי לפעולותיהם. כך הגיעה לסופה הברית בין הקואליציה האתנו דתית לבין הניאו ליברליזם הישראלי. מאותו שלב, הטכנולוגיה והפיננסים עברו לאופוזיציה.

הבעיה של ההפיכה המשטרית, ושל בנימין נתניהו, היא שהם יצאו לדרך בלי להבין מה סדר הכוחות משני צדי קו העימות. כדי להעריך את הכוח שעומד מאחורי כל אחד מהצדדים אפשר להסתכל על תוצאות הבחירות לכנסת בנובמבר 2022.  ה”הכרעה” שהושגה בבחירות לכנסת הנוכחית היא תוצאה של הטיפשות של חלק המפלגות הנמצאות באופוזיציה. בפועל מפלגות הקואליציה הנוכחית בתוספת המפלגה של איילת שקד זכו ל-49.5% מהקולות, והמפלגות של האופוזיציה הנוכחית בתוספת מרצ ובל”ד (שלא עברו את אחוז החסימה) זכו ל-49.1%, כך שההפרש בין שני הגושים היה כחצי מנדט, כ-19 אלף קולות. קואליציית ה-64 מנדטים היא תוצאה של בזבוז קולות מצד יריביה. הבעיה של נתניהו מתחילת ההפיכה היא שהוא האמין לתעמולה של עצמו.

תשעה חודשים לאחר הבחירות, נדמה שההימור של הקואליציה הסמכותנית היה פזיז והתבסס על תחזית מופרכת. המחאה נגד ההפיכה המשטרית הולכת וגוברת, ומלכדת קבוצות רבות באוכלוסייה. בנימין נתניהו נתון בימים אלה במעין מצור שהוטל עליו על ידי הממשל האמריקאי, בתי המשפט בישראל והמוני בני אדם אשר יוצאים לרחוב ומערערים את שלטונו כל שבוע. כל זה מחזיר את הדיון לנקודה שממנה הוא התחיל: היכן נמצאות השאלות על הכיבוש, על מהות האזרחות הישראלית ועל הפערים הכלכליים וחברתיים ברצון להגן על ה”דמוקרטיה בישראל”. על שאלות אלה ייסבו לא מעט עימותים בשנים הקרובות.