יש שתי דרכים שונות להסתכל על החלטת בית המשפט הגבוה לצדק לפסול את אריה דרעי מכהונה שר בממשלת ישראל. האפשרות הראשונה היא שזה עוד אחד מאותם משברים הפוקדים את בנימין נתניהו כל חייו הפוליטיים. האפשרות השנייה היא שזהו חלק מהותי של “מפץ גדול” במשטר הפוליטי של ישראל אשר החל עם כינונה של הממשלה החדשה. מספיק היה להציץ בכותרות אתרי החדשות, מיד לאחר החלטת בג”צ, כדי להבין שכל הסבר אחר, מלבד אותו מפץ, מחטיא את המטרה. נתניהו ובני בריתו אינם נמצאים בעוד קרב על עניין טקטי זה או אחר, הם יצאו למלחמה על המשטר עצמו.
בפוסט קודם נטען כי בעקבות ההסכמים הקואליציוניים, נתניהו נאלץ לפתוח חזיתות רבות נגד החברה האזרחית, בהן הוא צריך להשקיע זמן ומאמץ, בלי שהוא מפיק מכך תועלת מיידית למטרה החשובה ביותר מבחינתו: ביטול משפטו. יחד עם זאת, אפשר גם שהאיש פתח במלחמה כוללת נגד החברה האזרחית, מתוך רצון להבטיח שסילוקו מלשכת ראש הממשלה לא תחזור על עצמה בכל תנאי. תהא הסיבה אשר תהא, נתניהו החל במפץ הגדול, אשר יכול להוביל אותו ואת שותפיו לתהום פוליטי, או לבסס את שלטונם הסמכותני לשנים רבות.
שני אתגרים גדולים ניצבים כרגע מול התוכניות של נתניהו ובני בריתו. הראשון היא המחאה שעשויה להפוך להתקוממות של החברה אזרחית. צריך לזכור כי מחאה דומה כבר הכניעה אותו פעם אחת, ובכך שברה את המיתוס של האדם הבלתי מנוצח. לא רק זאת אלא שתקופת מחאת בלפור גילתה לחברה האזרחית את עוצמתה ואת דרכי הפעולה הפתוחות בפניה. את המסה האנושית הזאת איש לא יחזיר לתוך תיבה סגורה ונעולה. על הסוגייה הזאת צריך להתעכב כל פעם מחדש, כי היא חשובה מאד להבנת החברה הישראלית העכשווית. אנו חיים כבר יותר מעשור בעידן של מחאות ומאבק חברתיים ופוליטיים, ונתניהו ובני בריתו לומדים את הלקח כל פעם מחדש.
אכן, החברה האזרחית הישראלית חזרה לרחוב, מהר מהצפוי ובמספרים גדולים: מעל למאה אלף אנשים יצאו לרחובות בתל אביב, ובערי ישראל אחרות. זאת פתיחה מרשימה מאד של התגייסות המונית למען תקינות חוקתית. תגובתו, הצפויה מאד, של בנימין נתניהו להפגנות אלה מעידה על חששותיו מפני מהדורה שניה, גדולה ומשופרת, של מחאת בלפור אשר תרמה מאד ליציאתו מבית ראש הממשלה בשנת 2021. הפעם הצטרפה אל המחאה מערכת המשפט הישראלית, מכיוון שהיא אמורה להיות הקורבן הראשון של ההפיכה הסמכותנית. יש להניח חושב שהדוגמאות של הונגריה ופולין. לרב מדובר במחאה באמצעות “שליחים”, שופטים ויועצים בדימוס, אם כי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות היא שנתנה את האות, בנאום פומבי, למסע ההתנגדות.
מה שפועל לטובת נתניהו וממשלתו היא הרתיעה של חלק משמעותי של המחאה האזרחית מזיהוי עם המאבק נגד הכיבוש, ועקשנותם להציג את עצמם כחלק מהלאומנות המקומית. לחברה האזרחית בישראל יש לא מעט עכבות, והיא מנסה בכל כוחה להימלט מהמילה “כיבוש”. למעשה, במהלך “מחאת בלפור” הייתה מעין הבנה שנושא הכיבוש לא יועלה או יועלה בצורה מינורית, לכאורה כדי לא לגרום לפילוג בין אלה שיצאו לרחוב למחות. מבחינת השמאל היית זאת טעות להסכים בשתיקה לתנאים אלה, והוא שילם מחיר פוליטי כבד בבחירות האחרונות. אסור שטעות זאת תחזור על עצמה, במחאה עצמה יתכנו הרבה קולות, לרבות הקול של שמאל החותר להביא לסוף הכיבוש ולכינון מדינה בה שורר שוויון בין כל אזרחיה. יתר על כן, במציאות שנוצרה בישראל בשנים האחרונות לא ניתן להבדיל בין השלטון של בנימין נתניהו לכיבוש. מי שמקבל את כיבוש, מקבל את המשך המשטר הסמכותני.
האתגר השני שאיתו יצטרך נתניהו להתמודד הן ההשלכות של יסוד “דמוקרטיה לא ליברלית” בישראל על היחסים עם מדינות אחרות. עובדתית, הדמוקרטיות המערביות, כפי שהן מכנות את עצמן, לא ממש יצאו מגדרן כדי להביא לסיום הכיבוש והדיכוי של הפלשתינאים בגדה המערבית. בפועל, ארה”ב וישראל הגיעו להסדר בשתיקה בו נקבעו מעין “קווים אדומים” מאד נוחים לישראל: מאחזים לא הוכרו כחוקים והסטטוס קוו שנקבע בנסיגה החד צדדית של אריאל שרון לא הופר. מצד שני ארה”ב (ואיתה גם האיחוד האירופי) אפשרו פגיעה בזכויות אדם, והמשך העמקת השליטה הישראלית בגדה המערבית.
אלא שעל רקע העימות בין אותן דמוקרטיות לבין הפופוליזם הסמכותני והשאיפות של ולדימיר פוטין, ספק אם ניתן יהיה להחריש אם בנימין נתניהו יחל בתהליך של הונגריזציה של ישראל. המפנה אל עבר שלטון סמכותני מאפשר לממשלו של הנשיא ג’ו ביידן, אם ירצה בכך, לצאת נגד נתניהו, גם אם זה יהיה מאחורי דלתיים סגורות. עתה נתניהו שואל את עצמו האם הקואליציה שהוא הקים מאלץ את הממשל האמריקאים לבטל את אותה הסכמה בשתיקה לכיבוש ותוצאותיו, או האם אפשר להמשיך בסוג של “עסקים כרגיל”. כפי הנראה, הוא כבר נאלץ להקפיא את היוזמה לכינון יחסים עם סעודיה, לאחר תגובה צוננת של הממלכה לקווי המדיניות של הממשלה החדשה.
בשבועות הקרובים יידע נתניהו היכן עומדת ארה”ב בכל הקשור לתוכניות המפץ הגדול. השבוע ביקר בישראל היועץ לביטחון לאומי ג’ייק סליבאן, ובהמשך אמור להגיע לביקור שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן. במהלך פברואר אמור נתניהו לטוס לפגישה בוושינגטון עם הנשיא ג’ו ביידן, ועד אז ארה”ב אמורה לדעת מה הן תוכניותיו של ראש ממשלת ישראל ומה הן תשובותיו לשאלות והדרישות האמריקאיות. על פי הדיווחים ופרשנויות בארה”ב אין לביידן ולממשלו חשק רב להגיע לעימות גלוי עם הממשלה החדשה בסוגיית הכיבוש. כדי למנוע עימות כזה הנשיא ביידן וצוותו תפרו לנתניהו את מה שהם מכנים “מדיניות הידיים על ההגה”: מדובר בהמשך ההסכמה בשתיקה של ארה”ב לכיבוש והשלכותיו, תמורת וויתור נתניהו על ההבטחות לשותפיו הקואליציוניים, בעיקר בנושא המאחזים אך גם בתחום המשטר המשפטי בישראל.
המקרה של המאחז שפורק על ידי הצבא במהלך הסערה סביב אריה דרעי, הוא מעין איתות של נתניהו שהוא מבין מה דורשת ממנו מדיניות שתי ידיים על ההגה. בעייתו היא שגם שותפיו הקואליציוניים הבינו את משמעות המהלך, ועתה הם יצטרכו להחליט אם פניהם להסלמה. ביידן מצידו לא הסתפק ב”מחווה” של ראש ממשלת ישראל והחל לפזר רמזים על אי שביעות רצונו מההפיכה החוקתית. הדיבורים של שליחי על ה”ערכים המשותפים” של ארה”ב וישראל אמורים לאותת לנתניהו שעליו לבוא לושיגנטון עם תשובות גם בסוגייה זאת.
מכיוון שבנימין נתניהו הוא מי שהוא, קרוב לוודאי שהוא יענה בחיוב להצעות האמריקאיות, מתוך מחשבה שקודם כל צריך להביא לחזרה לסטטוס קוו איתם, ואחר כך לתמרן ביום יום בין כל הכוחות והפלגים השונים. אז ביום א’ הוא ייתן הצהרה על שתי ידיים על ההגה, וביום שני הוא יבטיח לבן גביר שיפעיל יד קשה נגד כל ערבי ויתכנן יחד עם אוחנה את הצעדים הבאים בהפיכה המשפטית. ביום ג’ הוא יודיע לסמוטריץ’ שהוא יאשר פינוי ערבים מהקרקע שלהם לשם הקמת התנחלות, ואחרי הצהריים הוא יכחיש שיש הסכם כזה. בפועל העדיפות תהיה להגיע למצב בו המפץ הגדול יושלם ומשפטו יבוטל, או שיהיו מספיק שופטים מטעמו בבית המשפט העליון שיזכו אותו מכל אשמה.
מזווית הראות של נתניהו יש שתי בעיות מרכזיות בהתנהלות זאת. הראשונה, והמשמעותית יותר, היא הלחץ שיופעל מצד צבא המתנחלים ובני בריתם על בן גביר וסמוטריץ’ לפרוץ את המגבלות שיטיל עליהם נתניהו, גם במחיר הפלת הממשלה. הבעיה השנייה היא האפשרות שגל המחאות של החברה האזרחית הישראלית יימשך ויתעצם, ויניע את ארה”ב לזנוח את מסלול “שתי ידיים על ההגה” ולאמץ מדיניות פעילה יותר של התנגדות להפיכה המשטרית במדינת ישראל. מה שצריך להדאיג את המשטר הסמכותני הנוכחי היא העובדה שמימוש אפשרות זאת לא תלויה בהם, אלא במיליוני ישראלים זועמים.
