אם יש נקודת אחיזה כלשהי במצב שנוצר אחרי הקמת ממשלת הימין הקיצוני, הרי היא החזרה למעין מצב התחלתי, בו נפתחות מספר אפשרויות לבניית שמאל אחר במדינת ישראל. העובדה שהמסגרות הישנות עומדות בפני פירוק מקלה על הפנייה לכיוונים חדשים. נכון, זו נחמה מאד קטנה לעומת הניצחון של הסמכותנות והגזענות הישראלית ויתכן מאד שיש בתיאור הזה מרכיב גדול מאד של משאלת לב. כדי שאותה משאלה תגיע לכלל מימוש, ואכן יקום כוח שמאלי משמעותי, יש צורך בהרבה עבודה, ולא פחות מכך ניתוח מעמיק של המצב הנוכחי, והדרכים לפריצת המבוי הסתום בו נמצא היום השמאל הישראלי.

ההנחה הסבירה ביותר היא שהשמאל, כמו כל החברה האזרחית, עדיין נתון באווירת הנכאים ששוררת מאז יום הבחירות. אך ההלם והשקט ייעלמו ככל שיחלוף הזמן, והממשלה החדשה תיישם את מדיניותה. המחאה תתחיל לחזור במקביל לכניסת החקיקה החדשה לספר החוקים, לתחילת פעולותיהם של השרים החדשים, ולדיונים בבית המשפט הגבוה לצדק בעניין מינויו של אריה דרעי לשר הפנים. חשוב לזכור כי הממשלה הנוכחית היא שונה בתכלית מכל קודמותיה, בהרכבה ובמטרותיה. זאת ממשלה של הפופוליזם הסמכותני המשולב בקנאות דתית. היא עומדת לפגוש ברחוב את החברה האזרחית הישראלית, אשר התעצמה לא מעט בשנים האחרונות, למרות המפלה בבחירות. למעשה, גורלה של השליטה האפקטיבית על מדינת ישראל לא תוכרע בלשכת ראש הממשלה, בלשכות השרים, או במליאת הכנסת, אלא ברחוב.

תהליכי מחאה ציבורית בישראל מתקיימים מאז 2011 ברמות משתנות של עוצמה. החוט המקשר בין המחאה של 2011 למחאה נגד בנימין נתניהו בשנת 2020 היא יכולתה של החברה האזרחית להתארגן לפעולה קולקטיבית. בין שתי המחאות הגדולות האלה היו מספר רב של מאבקים, מההפגנות נגד הסדר הגז ועד למחאות מקומיות בשלל נושאים כמו דיור ציבורי או איכות הסביבה. משמעות הדבר היא שהחברה האזרחית יודעת ומוכנה לצאת למאבקים, ואין כל סיבה לחשוב שהדבר ישתנה בשנים הקרובות.

השאלה הרלבנטית היא מדוע גלי המחאה האלה לא הביאו לצמיחתו של שמאל בעל עוצמה, ולמה סדר היום של המוחים לא תורגם לדרישות שחורגות מדף המסרים של יאיר לפיד. זאת שאלה מהותית וגדולה, אשר תשובתה תצריך מחקר מעמיק ודיונים שיתפרסו על לא מעט זמן. אלא שלשמאל כיום אין את הזמן להמתין לתשובה ברורה. עליו לפעול מתוך ידיעה שעתידו תלוי ביכולתו לזהות את הקהל שאליו הוא פונה, מה יהיו המסרים ומה תהיה דרך פעולתו.

בשבועות וחודשים הבאים יהיו לא מעט קריאות לשמאל המקומי לפנות ל”קהלים חדשים”, כאשר הכוונה היא קבוצות חברתיות אשר עד עתה מצאו את ביתם בימין הישראלי, במיוחד במה שמכונה פריפריה.  אך מה היא הדרך היעילה והטובה כדי לצבור מינימום של כוח פוליטי, הדרוש להצגת אלטרנטיבה לאותם אנשי פריפריה? כדי לתת תשובה לסוגיה זאת צריכים להתייחס לאחד המיתוסים, או המחדלים, של החשיבה החברתית בישראל. הזיהוי האוטומטי של המילה “מרכז” או “גוש דן” עם מושגים עדתיים ומעמדיים. זיהוי זה הביא את השמאל (פרט לאנשי הארגון כוח לעובדים) לסוג של עיוורון בכל הקשור לשכבה של שכירים, רובם צעירים, אשר מאכלסים את השורות של מה שניתן לכנות “מעמד עובדים חדש” בישראל.

הכוונה לקבוצה אנושית רחבה למדי, המתמודדת עם תנאי חיים רעועים (precarious). בדרך כלל מדובר בצעירים, חלקם בעלי השכלה גבוהה, אשר חייהם מאופיינים בחוסר ביטחון תעסוקתי, עם הכנסות בעלות תנודתיות גבוהה. במקרים רבים, אך לא תמיד, שכבה זאת מועסקת בתנאים של עצמאיים, בכלכלה החלטורה ההולכת וגדלה בישראל.  מבחינה מרחבית מדובר בקבוצה המתרכזת בעיקר בגוש דן ומרכזים עירוניים אחרים, ונתונה לא פעם לאיום הג’נטריפיקציה. במרחבים העירוניים האלה מתרכזים עובדים פגיעים, במשרות רעועות, המקיימים ביניהם קשרים חברתים, ורגילים, במידה זו או אחרת, לסוגים שונים של מחאה. היתרונות העיקריים של פנייה אל עובדים אלה הם הריכוז המרחבי, המספרים הגדולים והפתיחות לתוכניות פוליטיות שנותנות מענה לבעיותיהם ושאיפותיהם.

צריך לזכור כי לשכבה זאת היה חלק משמעותי במחאות השונות בשנים האחרונות, ובמקרים רבים הם שמשו חוד החנית של המאבק נגד שלטונו של בנימין נתניהו.  הדבר הופך את אותה קבוצה לקהל שיהיה פתוח למסרים של שמאל השואף להיבנות מחדש. ספק רב אם התצורה המפלגתית המסורתית, הריכוזית, תואמת את צורות ההתארגנות של אנשים אלה, הרגילים ליוזמות מקומיות ועצמאיות. על כן השמאל הישראלי יצטרך ללמוד להתבסס על מבנה ארגוני מבוזר אשר ידגיש את החשיבות של פעילות שטח על ידי קבוצות אוטונומיות. תנאי הכרחי להצלחת השמאל בקרב השכבת ה”רעועים” היא תכנית פעולה שתדבר על המצב היום יומי שלהם, על עתידם ועל הדרכים להחזיר לעובדים בישראל את השליטה על חייהם. ככלל, השמאל בישראל, ובכל מקום אחר, חייב להחזיר את הדיון הציבורי ופוליטי למקום הטבעי שלו, למבנה הכלכלה והחברה, לפערי הכנסות, לדיון על שוויון ואחריות המדינה לבריאות, חינוך, רווחה, דיור וחלוקת העושר בין בני אדם. על השמאל להדגיש שרק הוא יכול להתמודד עם משבר האקלים, ועם הידרדרותה הנמשכת של הסביבה האנושית. אלה הם התחומים הטבעיים של השמאל, בכל מקום בו הוא פעיל.

בכל מה שקשור למסרים, השמאל הישראלי טעה כאשר לא השמיע בעת המחאות נגד בנימין נתניהו את טענותיו על הכיבוש והשלכותיו. במעט מאוד מקרים הודגש הקשר בין בלפור לשייח ג’ראח, בין הפגיעה בדמוקרטיה לבין הפערים החברתיים המתרחבים, בין כשל שלטון החוק להזנחת האזרחים הערבים של ישראל. אם אפשר היה לטעון בעבר שהתנאים לא היו בשלים למסרים אלה, הרי המצב השתנה מקצה לקצה מאז הקדמת הבחירות ובמיוחד מאז הקמת הממשלה הנוכחית. כיום קבוצת הרעועים תהיה יותר קשובה לרעיונות של שמאל המתהווה מחדש.

בתנאים הנוכחיים בישראל, ניתן להראות למי שהמשטר הדמוקרטי חשוב לו, שיש קשר הדוק בין הגנה על הדמוקרטיה לבין שלילת הכיבוש. המילה “אפרטהייד” אינה נדחית עוד כלאחר יד, כפי שקרה בעבר, והמחיר שמשלמים אזרחי ישראל שואפי דמוקרטיה הוא כבר ברור לכול. מאז מערכת הבחירות אין כל ספק שלא ניתן להגן על הדמוקרטיה בלי שותפות פוליטית ואזרחית של יהודים וערבים, והדבר ישפיע מאד על הסיכויים לבסס מסגרות פוליטיות אשר יראו בגזענות אויב. תפקיד הסולידריות יהיה בעל משמעות מרכזית בשנים הבאות. והיא תקל על צמיחתן של מסגרות פוליטיות המשותפות לערבים ויהודים למען קידום רעיונות דמוקרטיים.

לבסוף, תנאי הכרחי לכל בנייה של כוח שמאלי ודמוקרטי חדש הוא להדוף ולשלול את הפוליטיקה של זהויות. אכן, הפוליטיקה של זהויות במציאות של ימינו היא הנשק של הימין. היא אומצה על ידי ה”שמאל האקדמי”, והייתה למכשלה גדולה מאד בהבנת המציאות החברתית בישראל. אין כל דרך ששמאל, בישראל או בכל מקום אחר, יכול להיבנות על בסיס של התווית גבולות אתניים או תרבותיים, או קידום של מאבקים פוליטיים המבוססים של טענות תרבותיות ומיתוסים סמליים. בפועל הפוליטיקה של זהויות גרם לעיוורון בכל הקשרו להתפתחויות החברתיות בישראל, וגרמה לקיבעון מחשבתי בקביעתה שאין שום הבדל בין ישראל של שנות החמישים לחברה הישראלית.