פוסט זה הוא המשך ישיר של פוסט קודם אשר ניסה לבחון את תוצאות הניאו ליברליזם בישראל. הטענה המרכזית היא שהניאו ליברליזם כונן מעמד עובדים חדש, פגיע ורעוע, במיוחד במרכזים העירוניים בישראל. זהו מעמד “בלתי נראה”, לא מדברים עליו כקבוצה מובחנת, ואפילו לא מתייחסים לקיומה. יש בידינו רק נתונים או מחקרים חלקיים על קבוצה זו היא שזהו מעמד “בלתי נראה”. אולי המונח היותר מתאים היה צריך להיות מעמד לא מזוהה, אך העובדה היא שמנקודת ראות של הדיון הפוליטי והחברתי בישראל קבוצה זאת אינה קיימת. בעוד שמדינות אחרות המעמד החדש הוא מוקד של התעניינות גוברת, המחקר הישראלי עסוק בשאלות אחרות, לעתים הקשורות לאתנו לאומנות, ובורח ממה שמול עיניו. לעת עתה, כל מה שניתן לעשות הוא להתבסס על אותם מחקרים וניתוחים שכן קיימים, במיוחד בתחום של שוק העבודה.
המחקר הקיים מראה כי מידת הפגיעות של העובדים תלויה בעוצמתם ובהתארגנות המוסדית שלהם, בין אם מדובר באיגודים מקצועיים, או בהתארגנויות פוליטיות אשר מסוגלים לבלום את הרס מדיניות הרווחה. אלא שבישראל שלאחר תכנית הכלכלית של 1985 לא היו בידי השכירים במשק כלים כדי להאט את התהליך של השתלטות הניאו ליברליזם, פרט, אולי, למערכת הבריאות. התוצאה הייתה יצירת שכבה רחבה של אנשים, חלקם צעירים יחסית, אשר נותרו ללא הגנות ראויות ונאלצים להתמודד בעצמם עם חברת הסיכון של ימינו.
הכינוי “בלתי נראה” בא לבטא מצב בו הקבוצה הזאת חיה את חייה הקולקטיבית מבלי שפוליטיקאים, חוקרים, אנשי שיווק או התקשורת יכירו בייחוד של קיומה. החוויה המרכזית של קבוצה זאת היא של הקיום הרעוע, הפגיע. בעניין זה אפשר לאמץ את הגדרתו של הסוציולוג ארני קלברג לפיה עבודה רעועה היא עבודה לא וודאית, לא יציבה ולא בטוחה, בהם העובדים נושאים בסיכון של עבודתם ומקבלים רק זכויות והטבות מוגבלות. צריך להבין שלהגדרה הקולעת הזאת יש השלכות על תחומי חיים אחרים, כמו דיור, חינוך, וקיומה של רשת ביטחון. במקרה הישראל, הודות ל”ירושה היסטורית”, סיכוני בריאות הם עדיין קטנים יחסית למדינות כמו ארה”ב.
המעמד הבלתי נראה בישראל כולל עובדים נטולי נכסים, לרבות דיור, המועסקים בעבודות עם שכר נמוך, בינוני/נמוך ובינוני. חלקם הם אנשים מתחת לגיל ארבעים, אך יש גם מי שמבוגר מגיל זה. הוא מתאפיין בביטחון תעסוקתי נמוך ולעתים בהעסקה בעבודות רעועות. במחקר החברתי בישראל ישנן מעט התייחסויות לקבוצה זו, לעתים במסגרת הניתוח של מחאת 2011. במקרים רבים ההתייחסות אליה היא למחאה של “בני המעמד הבינוני”. יחד עם זאת, המחקר על שוק העבודה הישראלי, הקיטוב התעסוקתי וחלוקת ההכנסות מראה את האופן בו הניאו ליברליזם הישראלי לא רק הגדיל את אי השוויון החל משנות התשעים, אלא גם יצר מצב בו עבודות שהיו מוגנות על ידי הסכמים קיבוציים, עם שכר בינוני ומעלה, החלו להיעלם. התפתחות זאת היא שהציתה את המחאה של 2011, וכל מחאה חברתית שהתעוררה מאז.
מה שמפליא היא במקרה הישראלי היא הדבקות במושגים של “מעמד ביניים”, “פריבילגיים” או “הגמוניים”. מושגים אלה עדיין נחשבים לברי תוקף במציאות שבה נעלמו המבנים המוסדיים היציבים, בה הקיטוב התעסוקתי נמשך והביטחון הקיומי התחלף בקיום לא יציב ורעוע. המודרניות הנזילה חודרת לכל תחום של הקיום החברתי, בישראל ובכל מקום אחר. המציאות הישראלית איננה סוג של “שנות החמישים עם מחשבים”, והעידן הנוכחי הוא עידן של סיכונים, אי וודאות וקיטוב מעמדי. לפוליטיקה של זהויות, לאתנו לאומנות ולניתוחים תרבותיים יש מעט מאד מה לתרום, אם בכלל להבנה עמוקה של ימינו.
תחום אחד אשר כן זוכה לתשומת לב, במיוחד בשנים האחרונות, הוא של “כלכלת החלטורה” (gig economy). מדובר בסוג של עבודות המבוססות על פלטפורמות דיגיטליות, כמו במקרה של וולט. מה שמאפיין את סוגי העבודות האלה הוא שהמעביד אינו “מעביד”, והעובדים הם סוג של “עצמאים”, נטולי זכויות. הפלטפורמה הדיגיטלית, כלומר החברה המספקת את השירות, מופיעה רק כמתווכת בין הלקוח לספק (העובד). אין ספר שהתעניינות בכלכלת החלטורה ונזקיה היא תופעה מבורכת, אשר שופכת אור על סוג מסוים של ניצול (מחפיר) בישראל ובעולם. יחד עם זאת, כאשר מדובר בעבודה רעועה או במעמד עובדים חדש ההתייחסות צריכה להיות הרבה יותר רחבה, ולכלול עובדים אשר נמצאים ביחסים “רגילים” של עובד – מעביד. המאפיין העיקרי הוא של חוסר וודאות וחוסר ביטחון, של אמצעים מוגבלים המובילים ליכולת קטנה, או לא קיימת, להתגונן מפני החשיפה מוגברת לסיכונים שונים.
אלא שלמרות התפתחויות אלה, אותן קבוצות של עובדים ללא הגנה ממשיכות לחיות בסוג של מציאות מקבילה. אין לנו מספיק מידע על מספרם, הפריסה המרחבית שלהם. מדי פעם אנו נתקלים בשביתה, מאבק כלשהו או הפגנה המזכירים לנו את קיומם ומצוקותיהם. אכן, לעתים קרובות אנו עדים לסוגים שונים של מחאות חברתיות, שביתות, צמיחת ההתאגדות בכוח לעובדים, או השתתפות בתנועות להגנה על קבוצות מוחלשות. אחרי המחאה של 2011 המחקר החברתי בישראל התאמץ בכל כוחו לתאר את התופעה כמעשיה של “בורגנות בוהמית“, או “מעמד בינוני אשכנזי”. היום, גם כאשר ברור עד כמה הייתה זו פרספקטיבה שגויה, עיוורת ומגבילה, עדיין יש מעט מדי מאמצים לבחון את ההתפתחות הכלכלית והפוליטית לאורך העשור שחלף מאז.
כישלונה של מחאת 2011 האיצה את נזקיה של המדיניות הניאו ליברלית. התוצאה הייתה השתעבדות של המדיניות הכלכלית להגיון של ה”שווקים”. כפי שצוין בפוסט קודם, חסימת אפשרויות היציאה ממצבם של חלק גדול מאותו ציבור של מעמד עובדים, חלקו הגדול בענפי שירותים, והעדר חלופה רעיונית ופוליטי, הם הם שמביאים להתרחבות שורות הפופוליזם הימני בישראל. לא עניין עדתי או תרבותי, ולא תגובה לשנות החמישים או השישים יש פה, אלא מחאה נגד מציאות שדנה אנשים אלה לקיום חומרי וחברתי פגיע.
מצד שני אי אפשר להתעלם הפעילות הפוליטית המפלגתית ולא מפלגתית שהתפתחה בעשור האחרון. מושגים כמו “אקטיביסט” או “פעיל חברתי” הם היום מוכרים ומזוהים עם סוג מוגדר של פעילות ציבורית. מחאות על רקע של ניצול, התנכרות או פגיעה בקהילות חלשות הפכו להיות חלק מהיום יום הישראלי. ערוצי גיוס למחאות ומאבקים שונים, ודרכי תגובה הפכו להיות מוכרים. במילים אחרות, לצד הפופוליזם התפתחה בישראל תרבות של מאבק חברתי ופוליטי שמנסה להגן על קורבנות הניאו ליברליזם. עדיין אין לנו תיאור וניתוח של הקשרים הקיימים בין אותו סוג של פעילות, למחאת 2011 ולמה כונה “מחאת בלפור”
כל מחקר עתידי, וכל פעילות בשמאל, חייב להעמיק את הידע על אותו מעמד חדש. ראשית, אפשר להתבסס על הידע שכבר הצטבר בתחום התעסוקה, לבחון סוגי העבודות, יחסי עבודה במגזרים שונים, תוך התרכזות בהשלכות שיש להם על עיצובה של אותה קבוצה. בכל מה שקשור להשלכות של הפגיעות לחייהם של אותם עובדים מחוץ לעבודתם: מה סוג של היחסים החברתיים שמתקיימים, כיצד נראה היום יום שלהם, איך מתפתחות רשתות חברתיות ומה טיבן, כיצד מגיבים למצבם, האם הם נוטים לפעולה קולקטיבית או רואים במקרה שלהם עניין אישי ופרטי. הגיע הזמן שנכיר במציאות ונתחיל לבחון את אותם עובדים. מעל הכול תפקיד השמאל הוא להפוך את המעמד הלא נראה לכוח פוליטי וחברתי שלא ניתן להתעלם ממנו.
