בדרך כלל מערכות בחירות הן תקופה מלאות עניין, עד שזה מגיע לשמאל הישראלי. משום מה אנשי שמאל הפכו להיות מעין חייזרים, יצורים מוזרים ולא מזיקים, אשר תפקידם לשעשע את תקשורת המקומית. יש מי מתעקש לדון את השמאל במונחים אתניים ולמצוא את אשמתו הנצחית בקברות משנת 1949. יש גם אותם אידיוטים שמציעים לו להודות בתבוסה ולעזוב את ישראל.

אין פה כל כוונה לדון בקיום או אי קיומם של קברות, או על ההרכב האתני/עדתי של הפוליטיקה הישראלית.  המטרה היא להתחיל דיון בעתידו של שמאל המקומי. למען האמת, הרצאות, וויכוחים וגם מאמרים על עתיד השמאל נחשבים, לעתים בצדק רב, לעקרים.  כבר לפני כחמישים שנה פרופ’ אבישי מרגלית הטיב להגדיר מה הוא דיון על עתיד השמאל: הוא מתחיל כשיחה נוקבת, ומסתיימת בוויכוח סוער על מי מדביק את הבולים על ההזמנות לדיון הבא. למרות זאת, נראה שהמצב היום מחייב דיון על מה השמאל רוצה, למי הוא צריך לפנות ומה הדרך להגיע ליעדיו.

כל זה רק מעורר את הצורך להרחיק את הדיון על עתיד השמאל הישראלי מאותה התפלפלות תרבותית וזהותית, על נזקיה ועקרותה. עתיד השמאל הישראלי לא נמצא בדו”ח על אירועים שהתרחשו בשנת 1948 או 1949. הוא גם לא נמצא בניסיון להתעלם מהמרכיב הלאומני של הפוליטיקה של הזהויות, או בהסברים המאוד מוגבלים וחלקיים של ניתוח תרבותי. הרשימה להלן היא בסך הכול תחילתה של חקירה או בדיקה שכל כך נחוצה כיום.

כדאי לציין כי השאלה שעומדת במרכז הדיון אינה בלעדית לישראל. נהפוך הוא, היא משותפת לכמעט כל המדינות המתועשות, ולתנועות השמאליות הפעילות בהן. הדבר מאפשר לזהות תהליכים דומים וללמוד מהוויכוחים המתנהלים סביב אותה שאלה במקומות אחרים. אם יש מסקנה אחת שבולטת בשנים האחרונות היא שיש צורך לעסוק בקשר שבין התרחבות התופעה של קיום רעוע (precarious), לבין התפתחות הניאו ליברליזם על גלגוליו השונים.

הטענה המרכזית היא שכל ניסיון לבחון את עתיד השמאל המקומי צריך להתחיל מהתמודדות עם תוצאות  הניאו ליברליזם, בקשריו עם הכיבוש (טכנולוגיים, פיננסיים, עסקיים) ובירידה המתמדת בביטחון הקיומי של שכבות נרחבות בחברה הישראלית. רק בדרך זו אפשר יהיה למצוא תשובות ברות תוקף לשאלת הזיהוי של הבסיס החברתי והאנושי של השמאל. רק בדרך זו ניתן יהיה לאתר את  אותו גרעין אשר יזדהה עם המטרות של שמאל סוציאליסטי אשר יחתור לסיום הכיבוש, וכינון חברה שוויונית, אזרחית ודמוקרטית.

צמיחתו של מעמד עובדים חדש ורעוע

המחקר החברתי היום מתייחס לא מעט לתעסוקה רעועה, מושג רחב יותר מאותה כלכלת חלטורה עליה נכתב לא מעט גם בישראל.  את התעסוקה הרעועה אפשר להגדיר כעבודה לא יציבה, לא וודאית ולא יציבה. במצב זה העובדים הם שנושאים את מלוא הסיכון  לעתיד העסקתם, וזכויותיהם הן מוגבלות ומצומצמות.

אין ספק שחקר התעסוקה הרעועה תורם תרומה ממשית להבנת מעמד העובדים בעידן הניאו ליברליזם. המחקר הקיים הראה שיש קשר בין התפתחות הניאו ליברליזם והקיטוב התעסוקתי . אזרחים ערבים וקבוצות של מהגרים  הן בין הפגיעות ביותר בתחום זה. אך צריך להזכיר כי התעסוקה הרעועה פוגעת גם בחלקים אחרים של האוכלוסייה, כפי שהיה ניתן להבחין במהלך מגפת הקורונה והשלכותיה על רבים מהעובדים בישראל. יתר על כן, המשטר הניאו ליברלי בישראל הביא לירידה של חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית, לירידה לאורך זמן במספר העצמאים, גידול במספר העובדים השכירים, ועלייה ברווחים מהון. במציאות זאת, כל דיון על “צדק חלוקתי” בין מגזרים אתניים הפך כבר מזמן למיותר ועקר. נקודת ההתחלה של כל דיון על פערי הכנסות ואי שוויון צריך להסתמך על התפתחות הבעלות  על ההון ויכולת ההתארגנות של העובדים.

יתר על כן, כל דיון על התפתחות הפגיעות של מעמד העובדים החדש בישראל צריך להביא בחשבון שהשלכותיו של הניאו ליברליזם לא מוגבלות לשוק התעסוקה. כאשר  אנו דנים בחוסר יציבות, פגיעות וארעיות אנו צרכים להתייחס לתופעה רב ממדית המקיפה תחומים שונים של החיים של בני אדם בעשור השלישי של המאה ה-21. מצד שני, הירידה בחלקם של העובדים בהכנסה, והפגיעה בזכויותיהם, תלויה בהתארגנותם הפוליטית ובעוצמתם של איגודים מקצועיים. הדבר נכון גם במדינות אשר עברו תהליך של “הגמשת חוקי העבודה”, במיוחד בצפון אירופה.

דוגמא לדיון פוליטי אשר מסתמך באופן מודע על ההשלכות של הקיום הרעוע הוא הוויכוח בתוך השמאל של מפלגת הלייבור, על השכבה החברתית אליה יש לפנות. אחת העמדות הפופולריות היא שהקהל העתידי של הלייבור נמצא בקבוצה אנושית גדולה, צעירים נעדרי רכוש, המועסקים לעתים קרובות  במשרות רעועות, ונאלצים לגור בשכירות, במרחבים שהולכים ומצטמצמים מכוח הג’נטריפיקציה. לא פעם העמדות האלה מתוארות באמצעות המילים “עבודה, גיל ונכסים” (work, age and assets). במילים פשוטות: צעירים בלי רכוש, הגרים בשכירות. מה שניתן ללמוד מאותו דיון הוא שהמצב ה”רעוע” מתייחס לממדים שונים של הקיום: דיור, חינוך, פנסיה/חיסכון. הניאו ליברליזם פועל לשינוי של הסדרי רשת הביטחון החברתית והכלכלית במדינות רבות, כולל בישראל.

השווקים ככוח עליון

הניאו ליברליזם רואה ב”שווקים” חזות הכול, ומכאן שכל חפץ, הוא בפוטנציה סוג של סחורה, או נכס. בהגיון של השווקים, על נכסים להניב תשואה, בדיוק כמו נכסים פיננסים. טיב הנכס נמדד בתשואה שלו יחסית לתשואות אלטרנטיביות. זהו הבסיס תהליך של פיננסיאליזיה של שוק הדיור. הפיכת ה”שווקים” לחזות הכל, והחלת ההגיון הניאו ליברלי על שוק הדיור הביא לסוף ההשתתפות הפעילה של הממשלה (וההסתדרות) בשוק הדיור, הפריט את מתן המשכנתאות, והפך את הדיור כולו לנכס סחיר. הגיון השווקים מתורגם למצב בו, כמו במקומות רבים אחרים, יחידים ומשפחות נאלצים לשלם סכומים הולכים וגדלים לשכר דירה, ומחירי הדיור נתונים לתנודות חזקות.

הממשלות במדינות רבות בעולם, שמרניות וסוציאל דמוקרטיות, נכנעו כבר בשנות התשעים ל”הגיון השווקים”. בכמה מקומות, במיוחד בסקנדינביה, התשתית של מדינת הרווחה הייתה מספיק חזקה כדי לעמוד מול המתקפה. אך במרבית המקומות, לרבות ישראל, ממשלה אחרי ממשלה שרו שירי הלל ל”שווקים”, והכריזו על עצמן כלא מסוגלות לעמוד מול התוצאות פעולתם.  התערבות ממשלתית בפעולת השוק, אשר נחשבה במשך עשרות שנים ללגיטימית, הפכה להיות למעין סרט אימים. הפרדוקס הוא ש”פעולת השוק” אינה אלא הפשטה אשר לא מתקיימת במציאות. בשווקים החשובים באמת. מונופולים וקרטלים מנצלים את כוחם כדי לקבוע מחירים וכללי משחק ולמנוע חקיקה שתזיק לרווחיות שלהם.

.

כדאי בעניין זה לצטט את הרעיונות של הכלכלן הצרפתי דוד קיילה (David Cayla)  על הקשר בין ניאו ליברליזם ופופוליזם. חוסר האונים של הממשלות, תוצאה של האידיאולוגיה הניאו ליברלית, אשר שוללת התערבות בפעולות ה”שוק”, הביא לייאוש בקרב שכבות עניות במדינות רבות, לרבות מדינות אירופיות וארה”ב. עלייה באי שוויון ויצריות חברות רעועות יצור אי אמון בסיסי בממשלות, וסללו את הדרך לפופוליזם המבוסס על שנאת “אליטות”, ושנאת זרים, לצד עלייה במרכיב הזהותי. הפוליטיקה הפופוליסטית הזהותית המבוססת על שנאת האחר היא תוצאה ישירה של תחושת ההזנחה והחולשה של מדיניות אשר רואה ב”תחרות” תשובה למשברים הכלכליים והחברתיים.

בתרגום למצב הישראלי, צריך לבחון עד כמה התופעות של לאומנות, פופוליזם ותמיכה בימין בקרב שכבות רחבות נובעות מאותו חוסר אונים כלפי חוסר היציבות וחוסר הוודאות ביום יום. זאת חלופה ראויה לכול אותן טענות, שמבוססות על ניתוחים תרבותיים, המדברים  על זהות, הגמוניה, או פריבילגיה. הגיע הזמן שבישראל השמאל יתחיל לדבר במונחים מעמדיים, ויתכוון לכך.