“הממזרים שינו את הכללים, ולא הודיעו לי”: ישראל כבר לא בקנזס

האימרה “הממזרים שינו את הכללים, ולא הודיעו לי” מיוחסת לספירו אגניו, סגנו של נשיא ארה”ב ריצ’רד ניקסון. אגניו, שנמצא אשם במעשי שחיתות, נאלץ להתפטר ונאסר. בגיליון “הארץ” מיולי 2001 יוחס לו המשפט הזה, המבטא תלונה שמה שהיה מקובל ונורמלי (אף אם בניגוד לחוק) הפך לפתע לאסור. תחושה דומה חווה כיום בנימין נתניהו, ובעצם החברה הישראלית כולה. אנו נוטים להתעלם מכך שכללי המשחק במזרח התיכון משתנים, ומנהלים את הדיון הציבורי הפנימי בהנחה שאנו חיים בעולם המתנהל כאילו היינו ב-6 באוקטובר 2023. כאשר מאות אלפים שורקים בוז למשמע שמו של ראש הממשלה, צריך להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

למעשה, סופה של מלחמת עזה הגיע בפתאומיות ובהפתעה – בדומה לתחילתה. היא נכפתה הן על ממשלת ישראל וראשה והן על החמאס, על ידי נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ. זאת לאחר פגישה עם נציגי הקואליציה הסונית החדשה, בהובלת סעודיה ותורכיה. הפתאומיות שאפיינה את תחילת המלחמה וסיומה יצרה עבור אזרחי ישראל מציאות חדשה ולא מוכרת. אנו נכנסים לתקופה שונה לחלוטין, עם “כללי משחק” חדשים שאינם דומים לאלה ששלטו בימי ניהול הכיבוש.

לכן, אסור לנו להתייחס למצב הנוכחי כגרסה מעודכנת של המציאות הפוליטית והחברתית ששררה עד לפרוץ מלחמת עזה. השלכות המלחמה ואחריתה משרטטות מציאות אחרת לחלוטין ממה שהכרנו בעבר. נראה שיעבור זמן רב עד שהחברה הישראלית תשים לב לכך, אך בסופו של דבר היא תיאלץ להכיר בתמורות שיתחוללו בתוך ישראל ובסביבתה. נסיעתו של טראמפ למצרים, לפסגה אירופית/אמריקאית/ערבית שתדון בעתיד עזה והאזור, היא הסימן הטוב ביותר לכך שהאזור משתנה, ומה שנחשב ל”מצב נצחי” אינו קיים עוד.

טראמפ והמזרח התיכון: ניתוח שהיה קרוב יותר למציאות

מספר שבועות לפני השבעתו של טראמפ כנשיא, טען פוסט שפורסם פה כי כל דיון במדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך בעזה וסוגיית הכיבוש חייב לקחת בחשבון את הקשרים העסקיים והפוליטיים החזקים במיוחד בין טראמפ לסעודיה. הפוסט העריך כי קשרים אלה ישפיעו על יחסו של טראמפ לסוגיה. בחודשים שלאחר מכן, ניתוח זה נראה כ”סיפור מדע בדיוני” – מנותק מהמציאות ומושפע יותר ממשאלות לב מאשר מבחינה אובייקטיבית. תחושה זו התחזקה לאחר ביקורו של טראמפ במפרץ, במהלכו פגש את שליטי סעודיה, האמירויות וקטאר. טראמפ המשיך לתמוך באופן כמעט מוחלט בכיבוש הרצועה, ואף דיבר על תוכנית שהזכירה מאוד את שאיפות הטרנספר של הימין הדתי והכהניסטי בישראל.

אולם, בפרספקטיבה של החודשים האחרונים, ניתן לומר שאותו ניתוח היה קרוב יותר למציאות ממה שנראה בתחילת הקיץ האחרון. למעשה, סעודיה הפכה לחוד החנית של ההתנגדות למעשי ישראל בעזה, אך העדיפה לעשות זאת מתוך קואליציה של מדינות סוניות, שלכולן קשרים קרובים עם הממשל האמריקאי הנוכחי. קואליציה זו היא שרקמה את הפסקת האש הנוכחית והציגה בפני טראמפ את האפשרויות הקיימות בפגישה שנערכה במהלך כינוס העצרת הכללית של האו”ם בספטמבר האחרון. במקרה, או שלא במקרה, טראמפ הציג את “תוכניתו” לעתיד עזה כמעט מיד לאחר אותה פגישה. כל זכר ל”ריביירה של עזה” ולטרנספר של האוכלוסייה נמחקו מסדר היום הבינלאומי.

מאחורי הקלעים: קואליציות של מנהיגים ואידיאולוגיות

מדובר, בסופו של דבר, בקואליציה של מנהיגים סמכותניים – לפחות אחד מהם, ארדואן, הצליח להפוך מדינה בעלת יסודות דמוקרטיים לרפובליקה סמכותנית שבה השליט קובע מדיניות וגורלות. השילוב של מלכים ושייח’ים השולטים באופן מוחלט, לצד מנהיגי רפובליקות שבהן השליט הוא הקובע (כמו במצרים ותורכיה), משקף בעיני טראמפ את התגשמות חלומו. מי הוא בנימין נתניהו, איש מאוים על ידי בחירות, במדינה שבה המחאה נגד השליט הפכה, בעיני הנשיא האמריקאי, לפרקטיקה יומיומית נגד “הדיקטטור המיועד” (בעיני עצמו).

מול טראמפ מתייצבת קואליציה אחרת: ראשי ממשלה ונשיאים של מדינות אירופיות דמוקרטיות. אלה מתנגדים לא רק לכיבוש, אלא גם לבנימין נתניהו ול”הפיכה הסמכותנית” שלו, הזהה או כמעט זהה לתוכניות של תנועות פופוליסטיות המאיימות על הדמוקרטיה באירופה. עבור מנהיגות האיחוד האירופי, המאבק על זכויות אדם ואזרח נמצא כיום בראש סולם העדיפויות, ומה שטוב לאירופה – צריך להיות גם טוב לעזה.

הכלים האירופיים: שינוי בלתי נמנע

אין לשכוח שלאירופה יש מספיק כלים כדי להבהיר לכל ממשלה בישראל מה יהיה המחיר של ניסיונות לחדש את המלחמה, או יוזמות לגרש אוכלוסייה אזרחית מהרצועה. פגיעה כלכלית בישראל כתוצאה מהחלטות האיחוד האירופי על סנקציות בגין פגיעה בזכויות אדם, עלולה להכניס את המשק המקומי למשבר. אם ירצה בכך, לאיחוד האירופי ולבריטניה יש את כל הכלים הנדרשים כדי “לשכנע” את ישראל ללכת בדרך של דמוקרטיה השואפת לשלום עם שכנותיה. להעלות על הדעת מצב כזה לפני שנתיים היה פשוט בלתי אפשרי ולא מציאותי. להרהר על האפשרות הזו היום הוא צעד מתבקש.

אובדן הלגיטימציה: מאירופה ועד הבית

למעשה, אנו עדים היום לאובדן לגיטימציה של מדינת ישראל, הודות למדיניות ממשלת ישראל והתייצבותה מאחורי תוכניות של גירוש ונישול (ראו דבריו של בצלאל סמוטריץ’ על “הבוננזה” העתידית בנדל”ן עזתי). כל מי שעדיין חושב שאנו חיים לפי הכללים של 2023 צריך לשאול את עצמו מה מציאותי יותר: הרעיון של שתי מדינות, או ה”ריביירה העזתית” של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו.

הבעיה של נתניהו ושל הימין הישראלי היא שאובדן הלגיטימציה אינו מוגבל לאירופה, אלא מתחיל בבית עצמו, בתוך מדינת ישראל. אפשר להדגים זאת באמצעות הדיונים, השיחות והחששות מפני ניסיונות של נתניהו ובני בריתו לטרפד את הבחירות לכנסת או “להנדס” מראש את תוצאותיהן. מחאה פוליטית נגד נתניהו וממשלתו התקיימה עוד לפני המלחמה, אך כיום, לא מדובר עוד בהתייחסות לממשלה כגוף לגיטימי בעל סמכויות המוקנות לו על פי חוק. מתנגדי נתניהו מתייחסים ל”ממשלה” כאל חבורה של עבריינים שהשתלטו על השלטון בישראל, למרות שאין להם את הכישורים הנדרשים, הערכים החיוניים והיכולות המוכחות לנהל את ענייני הציבור. החשדנות כלפי הממשלה וכל אחד משריה מגיעה לשיאים חדשים מדי יום. בנימין נתניהו, עבור חלק משמעותי מאוד מהאוכלוסייה בישראל, חדל להיות “ראש הממשלה” והפך ל”חשוד בשוחד ומרמה”, “האיש אשר זומם לחסל את הדמוקרטיה”, “האיש אשר לא ניתן לסמוך על הבטחותיו או הצעותיו”.

העתיד הבלתי ידוע: אתגרים בפתח

קשה לנבא איך תיראה המציאות הכלכלית והחברתית של ישראל ב-12 החודשים הקרובים, בהנחה שהבחירות לא יוקדמו ואכן יתקיימו במועדן. אפשר לצפות שנושאים וסוגיות שנדחו ל”אחרי המלחמה” ישובו לראש סדר היום: החל בשיקום הכלכלי של משפחות רבות (במיוחד זוגות צעירים שסבלו מגיוס ממושך של אחד מבני הזוג), וכלה בשיקום שירותים חברתיים ומתן פיצויים למשפחות שסבלו מאובדן רכוש.

בשורה התחתונה: אסור לנו לשפוט את המציאות הישראלית בהתאם לכללי המשחק שהיו קיימים לפני שנתיים. מדינת ישראל ההיא כבר לא קיימת, ולא תחזור. מוטב שנסתגל כולנו למציאות החדשה, השונה בתכלית ממה שהיה קיים עד אוקטובר 2023, ונפיק את המסקנות הנדרשות. כל ניתוח שיתבסס כעת על מה שלא קיים עוד, יגיע למסקנות שאינן מתאימות למציאות. אכן, אנו כבר לא בקנזס, ביבי.