רעידת האדמה: ההסכם עם אירן וקריסת “נתניהו הגאון”

ההודעה על ההסכם שהושג בין ארה”ב לבין המשטר האיסלמי של אירן התקבלה בישראל כסוג של רעידת אדמה פוליטית וביטחונית. שבוע בלבד לאחר שממשלתו של בנימין נתניהו נאלצה להפסיק את הפצצת אירן, בפקודתו של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, היא הועמדה בפני עובדה מוגמרת: ארה”ב הגיעה להבנות עם אירן בלי שלקחה בחשבון את רצונותיה של ממשלת ישראל. זאת אותה ממשלה, ואותו ראש ממשלה, אשר במשך שנים התגאו בהשפעתם הרבה על קבלת ההחלטות בבית הלבן.

אי אפשר להפחית מהחשיבות שיש להחלטה של טראמפ. במשך שנים אותה “השפעה” על המדיניות האמריקאית הייתה חלק יסודי של מדיניות “ניהול הסכסוך” — אסטרטגיה שנועדה לחסוך את הצורך להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים והעולם הערבי כולו. עתה, עם קריסת אותה “השפעה”, נחשף הריק שמאחוריה.

מבחינת הימין הלאומני/משיחי בישראל, הדאגה שעורר ההסכם בין טראמפ לבין משטר האייטולות היא מוצדקת. מעבר לתגובה ה”נזעמת” באמצעי התקשורת, הביקורת הציבורית על נתניהו וממשלתו הייתה ברורה, וכללה לא רק כעס אלא גם מידה גדולה של לגלוג. אותה תקשורת ישראלית שתרמה כל כך הרבה להבניית הדמות של “נתניהו הגאון” הפכה אותו בין רגע ל”ביבי השלומיאל”. בו בזמן, החל טקס המלכתו של גדי אייזנקוט כראש ממשלה מיועד.

“כללי המשחק” החדשים — ומה שהציבור הישראלי מסרב לראות

אין ספק שחודשים הבאים יכללו לא מעט ניתוחים על ההשלכות של רעידת האדמה הפוליטית. בסופו של דבר, לא מדובר רק בהחלפת שלטונו של נתניהו בקואליציה אחרת, אלא בצידוד מערכות ושינוי של “כללי המשחק” של המרחב הציבורי הישראלי. אבל מה הם אותם כללי משחק, ומה יהיה תוכן השינויים של הקואליציה החדשה, אם אכן היא תיבחר?

אם אכן אייזנקוט ירכיב את הממשלה הבאה, הדבר ייתפס כצעד לקראת ביטול של רוב המהלכים שכונו “המהפכה המשפטית”, וחזרה לאיזו מציאות ממלכתית. מבחינת רוב האוכלוסייה בישראל, ושל כמעט כל התקשורת, זה יהיה הציר המרכזי של פעילות הממשלה החדשה. בכל מה שקשור ליחסי ישראל עם מדינות ערב, עתיד היחסים עם הפלסטינים והמשך ההתנחלויות — רוב אזרחי ישראל לא רואים צורך בשינוי, מלבד הגברת הדיכוי וההרתעה מפני מחאה נגד הכיבוש.

אלא שמה שרוב אזרחי ישראל אינם מבינים — ואולי כי השלטון הנוכחי דאג לכך — היא שהמצב המלחמתי ששורר מאז ה-7 באוקטובר 2023 מצריך הסדרים בשלוש זירות: דרום לבנון, רצועת עזה והגדה המערבית. כל אחת מזירות אלה מהווה מרכיב חשוב ב”מציאות” הישראלית. שינוי באחת מהן בדמות הסדר מדיני יהווה שינוי משמעותי. שינוי מהותי בשלוש החזיתות יחד — בדרך של הסדר מדיני — יתורגם להמצאתה מחדש של מדינת ישראל והחברה הישראלית.

שלוש הזירות: מלבנון ועד הגדה המערבית

מנקודת ראות של הממשל האמריקאי, ההמשך הטבעי להסכם עם אירן צריך להיות הסדרה של היחסים בין לבנון וישראל. ספק רב אם ניתן יהיה לקדם את הסוגיה עד הבחירות, שכן הממשלה הנוכחית עדיין מנסה להשאיר את העימות הצבאי עם חיזבאללה על סדר היום. בתנאים אלה, סביר להניח שממשל טראמפ יקפיא את השיחות עם לבנון, מתוך הנחה שלאחר הבחירות אפשר יהיה להגיע להסכמים עם ממשלה חדשה — ממשלה שתהיה באמת מעוניינת בהסדרה שתבטיח את ביטחון תושבי הצפון, הפעם באמצעות חיזוק ממשלת לבנון וסיוע למאמציה לחזק את ריבונותה בדרום המדינה.

אפשר להניח כי משא ומתן על הסדר בצפון יהיה קשה, ואולי ממושך, בהינתן ההתנגדות של הלאומנות הישראלית. יחד עם זאת, מדובר בסוגיות שניתנות לפתרון. בכל מה שקשור לגדה המערבית, רצועת עזה ועתיד היחסים עם הפלסטינים — התמונה הרבה יותר מורכבת, וכל פתרון שלום עלול לקרב את ישראל למצב של מלחמת אזרחים, או לפחות לעימותים אלימים.

התודעה הישראלית: בין עולם דמיוני לסלע המציאות

יש לזכור שמבחינה תודעתית, הרוב הגדול של אוכלוסיית ישראל אינו מסוגל לחשוב במונחים של דו-קיום ופתרון שתי מדינות. שלושים שנה ויותר של עיצוב תודעה קולקטיבי עושות את שלהן. אם מסתכלים על העיתונות המקומית ועל השיח הציבורי, נראה שמבחינת החברה הישראלית, מה שהיה בשטחים הכבושים הוא מה שיהיה. התודעה הקולקטיבית עדיין מאמינה שאת הסכסוך עם הפלסטינים ניתן לנהל, וההיגיון של הכיבוש עדיין ישלוט ביום יום. המושג “מדינה פלסטינית” ייתפס כמשהו מפחיד ולא מציאותי בו זמנית. בשיח היומיומי, ההתנחלויות יהיו “נורמאלי”, והדיכוי של שאיפות העצמאות הפלסטינית יהיה צורך לאומי לגיטימי. הפלסטיני שבגדה המערבית הוא לא יותר מחפץ לא רצוי אשר מסרב להיעלם מהמרחב.

מה שהשלטון ודעת הקהל בישראל מסרבים לראות הם אותם שינויים שיעבירו את החברה הישראלית כולה לעידן אחר. מה שמעט מאד אנשים בישראל מוכנים להכיר הוא שכיבוש שלא ניתן עוד לנהלו הוא כיבוש שעתיד להיעלם. מנקודת ראות של הפוליטיקה הבינלאומית, במיוחד במדינות דמוקרטיות, אין יותר מקום לנוכחות ישראלית בגדה המערבית, כאשר האוכלוסייה הפלסטינית נתונה לטרור, גירוש ושדידת קרקעות.

הסערה שמתקרבת: חרם, בידוד ולחץ בינלאומי

הסערה מתעצמת ומתקרבת, גם אם מנסים להתעלם ממנה. כרגע מדובר בעיקר ביוזמות של החברה האזרחית, אם כי כמה מדינות — ספרד, אירלנד, נורווגיה — החלו במהלכים בתוך אירופה למסד את תנועת החרם על ישראל. מי שסובל בינתיים מהחרם הם בעיקר ענפי התרבות וההשכלה הגבוהה — דווקא הם, שנציגיהם נמצאים לא פעם בראש המחאה נגד הכיבוש. אלא שזו עלולה להיות רק ההתחלה של מערכה הרבה יותר רחבה, בתמיכת ממשלות נוספות, שתופנה כלפי חברות מסחריות ואנשי עסקים.

בשורה התחתונה, בעייתה של הקואליציה העתידית היא שהמשך “ניהול הכיבוש” הוא בלתי אפשרי, גם אם הוא נראה עדיין כנורמליות יומיומית. ה”טבעיות” הזאת כוללת שלילת זכויות מהאוכלוסייה הפלסטינית, ה”נורמליות” של הרצון לדחוק אותה ולבטל אותה. אלא שכאשר מנתחים את התהליכים של השנתיים האחרונות, נראה כי הכיבוש ומפעל הסיפוח של הגדה המערבית עומדים להתנגש בסלע המציאות.

הגזר והמקל: הברית האזורית ופתרון שתי המדינות

ישראל עומדת בפתח תקופה חדשה, עם כללי משחק פוליטיים שונים לחלוטין ממה שהכרנו. אפשר וצריך להשוות את מה שמצפה למדיניות הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה למה שקרה לממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה — עם הבדל משמעותי מאד: מה שיעמוד על סדר היום הוא פתרון שתי המדינות, ולא הדרישה ל”מדינה דו-לאומית”. אפשר וצריך ללעוג לסיסמאות על מדינה דו-לאומית, לאחר עשרות שנים של עימות לאומי. לא תהיה ממשלה אחת בעולם, או גוף בינלאומי, שיקדיש שנייה לסיסמאות כאלה. עתיד האזור הוא עתיד של שתי מדינות — ולא רק משום שהקהילה הבינלאומית דורשת זאת. בסופו של דבר, זוהי המסגרת היחידה שמסוגלת להשיג את הסכמת שתי האוכלוסיות: ההסדר היחיד שיכול להציע לישראלים את הביטחון וההכרה שהם זקוקים להם, ולפלסטינים את הריבונות והכבוד שנשללו מהם. זהו, בסופו של דבר, הפתרון היחיד שיש לו נתיב מציאותי דרך ההתנגדות הלאומנית משני הצדדים — לא על ידי פירוקה, אלא על ידי כך שהחלופה תיראה גרועה בבירור יותר.

בסופו של דבר ישראל תאלץ להכיר בעובדה שהאינטרס הביטחוני שלה מחייב שורה של בריתות עם מדינות האזור — ירדן, מצרים, ומדינות המפרץ הפרסי, ובראשן סעודיה. הברית האזורית היא ה”גזר” שיוצע לישראל עבור הסכמתה לסיים את הכיבוש ולשתף פעולה עם הקמתה של מדינה פלסטינית לצידה.

אפשר ו”גזר” לא יהיה מספיק. במקרה כזה כל ממשלה עתידית בישראל עלולה למצוא את עצמה מבודדת ומוחרמת — בשעה שהתודעה הישראלית עדיין רואה לפניה עולם דמיוני שמקבל את הכיבוש, והעולם האמיתי כבר הכריע. השינויים בכללי המשחק הבינלאומיים יעצבו מחדש את דרך המחשבה בחברה הישראלית על עתיד היחסים עם הפלסטינים — בין אם היא תבחר בכך ובין אם לאו.