באופן מקורי, הפוסט הזה היה אמור להיות מוקדש להשוואה בין הונגריה לישראל, לאור תוצאות הבחירות שהביאו לסיום שלטונו של ויקטור אורבן. אלא שההיגיון של הניתוח הוביל לשאלה רחבה ומשמעותית יותר: מה אם הבחירות בישראל יהיו ביטוי ברור לשינוי מבני בחברה ובפוליטיקה הישראלית? כיצד ניתן לזהות זאת? ואיך נדע ש”אנחנו כבר לא בקנזס”?
כאשר מדובר בשינוי מבני, הדיון בשאלת ההצבעה של הבוחרים נראה לעיתים כמשני – תוצר של תהליכים עמוקים יותר. עם זאת, במקרה הנוכחי ניתן להשתמש בבחירות עצמן כדי להמחיש את השינויים המהותיים המתחוללים בישראל, ובפרט בשדה הפוליטי-מפלגתי. אם מקבלים פרשנות זו, השאלה המרכזית היא האם המשטר הפופוליסטי-סמכותני השולט בישראל יכול לשרוד. במובן זה, אין אפשרות לנתח את הבחירות הקרובות דרך ה”משקפיים” של 2022. כל ניתוח של העתיד הפוליטי והחברתי חייב לשאול האם ישראל של אז כבר מאחורינו.
בהקשר זה, ניתן לומר כי ישראל של 2022 הייתה מעין “קנזס” – דמוקרטיה עם כיבוש, שבה ניתן היה להתווכח על חוקים ספציפיים ואף להשמיע מחאה נגד הכיבוש, כל עוד לא הייתה זו מחאה אפקטיבית. ישראל של 2026 היא מציאות שונה לחלוטין: הקבוצה השלטת פועלת להפוך את מנגנוני המדינה לזרוע פוליטית שלה ושל הקבוצות התומכות בה. בהקשר זה ניתן להזכיר את מאמרם של דורון נבות ויאיר גולדשמידט מאוניברסיטת חיפה, הטוענים כי ליבת משבר הדמוקרטיה בישראל היא “דה-קונסטרוקציה” של המדינה. לדבריהם, הממשלה חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה באמצעות רטוריקה ומדיניות פופוליסטית-סמכותנית, במטרה לעבור מסדר יום ניאו-ליברלי לסדר יום המפרק את מוסדות המדינה, את הלגיטימציה שלהם ואת אופיים הליברלי – לטובת ביסוס כוחה של הממשלה.
את הנקודה הזאת חייבים להדגיש, כי היא עומדת במרכז המאבק הציבורי הנוכחי בישראל: אין מדובר בניהול כושל, אלא בפירוק מודע של המדינה: לא רק חתירה לניצחון בבחירות, אלא גם ערעור הסמכות המוסרית והביצועית של מוסדות אזרחיים – מהמשפט והשירות הציבורי ועד לפיקוד הביטחוני.
הרצון לשינוי משטרי קשור קשר הדוק לעתיד הכיבוש. המלחמות שניהלה הממשלה בשנים האחרונות הפכו את השליטה הישראלית בשטחים לחלק מהעימות הגלובלי בין כוחות דמוקרטיים לכוחות סמכותניים. יש להדגיש את עומק השינוי: העלייה החדה באלימות – רשמית ולא רשמית – כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, לצד אובדן הלגיטימציה הבינלאומית לנוכחות הישראלית בשטחים, מערערים את ה”כללים” שאפשרו להגדיר את המצב כזמני. ההכרעה שתתקבל בנוגע לסוג המשטר בישראל תהיה גם הכרעה על עתיד הכיבוש.
ההתפתחויות האזוריות והתנהלותה של ממשלת ישראל, לצד פעילות הצבא והמתנחלים, מצמצמות את מרחב הפעולה של הכיבוש עד כדי כך שאינו בר-קיימא עוד במסגרת כללים דמוקרטיים. במקביל, בזירה הבינלאומית ניכרת שחיקה: מדינות האיחוד האירופי מפגינות סבלנות הולכת ופוחתת, המפלגה הדמוקרטית בארה”ב מתרחקת מהנהגת ישראל, והמדינה הופכת מבודדת יותר ויותר – עד כדי השוואות לדרום אפריקה של שלהי האפרטהייד.
הממשלה הנוכחית אינה רק נכשלת דיפלומטית; היא בוחרת במודע להתרחק ממשטרים דמוקרטיים. העימות עם הדמוקרטים בארה”ב ועם האיחוד האירופי הוא חלק מבחירה אסטרטגית: קבלה של בדידות דיפלומטית, לצד חיזוק “משמעת פנימית” – כלומר, צמצום ביקורת והישענות אפשרית על משטרים סמכותניים. במילים אחרות, מודל של “דמוקרטיה עם כיבוש” הופך לבלתי אפשרי, והמעבר למשטר אחר נתפס כהכרחי.
ניתן לראות זאת גם במדיניות הכלכלית: העברות תקציביות למתנחלים ולחברה החרדית אינן רק תוצאה של לחצים קואליציוניים, אלא חלק מבניית בלוק דמוגרפי יציב, המבודד מזעזועים כלכליים וכך מחזק את עמידות השלטון. צעדים כמו חוק הגיוס והרחבת התקציבים אינם רק פוליטיים קצרי טווח, אלא אבני יסוד ביצירת בסיס חברתי נאמן.
המלחמה באיראן, שבה פעלו ישראל וארה”ב, נועדה בין היתר לחזק את המחנה הסמכותני ואת מנהיגיו. הצלחתה הייתה עשויה להאיץ את פירוק המרכיבים הדמוקרטיים בישראל ולבסס את הכיבוש בלב המדיניות. אך התרחיש הזה לא התממש במלואו, והדבר מחליש את נתניהו ומגביר את הלחץ הבינלאומי לקדם מהלכים לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית.
ההימור של הממשלה על שרידותו של מחנה MAGA בארה”ב גם הוא הימור מסוכן מאין כמותו. במציאות שבה השליטה בקונגרס עוברת לידיים דמוקרטיות, נתניהו מפסיק להיות שותף אסטרטגי והופך ל’שק החבטות’ של הפוליטיקה האמריקאית. הוא עלול למצוא את עצמו מוקרב שוב ושוב בדו-קרב בין הדמוקרטים לטראמפ, כשכל מהלך של פירוק הדמוקרטיה בישראל משמש כראיה מרשיעה נגד בעלי בריתו בוושינגטון. במצב כזה, ה’מבצר הפנימי’ של הימין הישראלי יתגלה כקירות של קרטון מול רוחות הסערה של הפוליטיקה הגלובלית.”
אך, בסופו של דבר, הקרב על דמוקרטיה הישראלית יוכרע בישראל עצמה. הבחירות הקרובות לא יוכרעו בהכרח במעבר קולות דרמטי בין גושים, אלא בשאלת ההשתתפות. כאשר השמאל מתלכד, החברה הערבית מתגייסת, והימין המתון מחפש הנהגה חלופית – התוצאה עשויה להיות realignment, כלומר שינוי מבני. הניסיון ההונגרי מלמד כי שיעורי הצבעה גבוהים יכולים להכריע: שם, שיעור הצבעה של כ-80% סימן את סיום שלטון אורבן. גם בישראל, עלייה חדה בהשתתפות עשויה להעיד על שינוי עמוק.
אם כך, הבחירות הן רק רכיב אחד בתהליך רחב יותר. מול לחצים פנימיים וחיצוניים, הימין הישראלי פועל לביצור “מבצר” פנימי שיאפשר לו לעמוד בפני דרישות בינלאומיות לסיום הכיבוש. דינמיקה זו אינה ייחודית: לחץ חיצוני עשוי דווקא לחזק משטרים סמכותניים באמצעות רדיקליזציה של הבסיס ותפיסה של “אנחנו מול הם” – מעין מנטליות של “ספרטה מבודדת”.
השאלה היא עד כמה משטר כזה יכול לשרוד לאורך זמן, במיוחד כאשר הוא תלוי גם בהתפתחויות בזירה הבינלאומית. נכון לעכשיו, נראה כי סיכויי השרידות של מודל כזה מוגבלים, במיוחד לאור תלותה של ישראל בכלכלה העולמית. כלכלה פתוחה ומשולבת אינה מתיישבת בקלות עם משטר סמכותני הנשען על דת וכיבוש.
מכאן שהשינוי המבני בישראל עשוי להיות בלתי נמנע. השאלה היא מה יהיה אופיו: העמקת שלטון הימין והכיבוש, או שבירה של פרויקט הסיפוח והשתלבות מחודשת בעולם הדמוקרטי. במציאות כזו, מודל של “ממשלת שינוי” מהסוג של 2021 – ממשלה שנמנעת מהכרעה בשאלת השטחים – כבר אינו נראה אפשרי.
