הרבה נכתב, ועוד ייכתב, על ההשפעה של בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות של ארה”ב על מדיניות ישראל והכיבוש, וגם על שרידותו הפוליטית של בנימין נתניהו. אפשר להניח שנתניהו עצמו חושב שניצחונו של טראמפ יסיר כל מכשול מהתכנית לחזק את משטר האפרטהייד בגדה המערבית. שותפיו של ראש הממשלה רואים בתוצאות הבחירות בארה”ב סימן מהשמיים שניתן לגרש את אוכלוסיית צפון עזה ולהקים אזור “נקי מערבים” בו יוקמו התנחלויות. בעבר לא ניתן היה לפסול אפשרויות אלה, שכן טראמפ אינו האיש הכי יציב בעולם. אבל, אם בוחנים את מפת האינטרסים שהביאו את טראמפ בחזרה לבית הלבן, מגלים את החורים בחלומות הורודים של הברית הלאומנית – דתית בישראל.

צריך להודות שהניתוח להלן מבוסס על לא יותר מהנחות על ההתנהגות הצפויה של טראמפ. יחד עם זאת, הוא גם מביא בחשבון שתי עובדות ידועות: ראשית, דונלד טראמפ הביע במשך מערכת החבירות בארה”ב רצון “לסיים את המלחמות הקיימות”, כאשר הכוונה הייתה גם לעזה וגם לאוקרנאניה. ההנחה הרווחת היא שטראמפ רוצה לאלץ את האוקראינים לקבל את הדרישות של ידידו ולדמיר פוטין. במקרה של ישראל יש להביא בחשבון שלנשיא הנבחר של ארה”ב יש אינטרסים אישיים, וקשרים הדוקים, עם בכירי תעשיית הנפט, לרבות משפחת המלוכה הסעודית. לכן אפשר שהנשיא החדש/ישן של ארה”ב ימשיך בתלהיך שג’ו ביידן התחיל במזרח התיכון, אך יעשה זאת בלי הרטוריקה של ערכים ושאיפה לשיפור העולם.

הקשרים של טרמפ עם סעודיה ואיחוד האמירויות הם לא סוד. מי שסלל את הדרך להסכמי השלום עם נסיכויות המפרץ היה לא אחר מדונלד טראמפ. ההסכמים הושגו למרות הכיבוש, בתקופה בה העימות בין ישראל לפלסטינים נדחק לתחתית של תשומת הלב העולמית. אלא שזה לא המצב הפעם, וקשה יהיה לראות את סעודיה, או איחוד האמירויות, משתפות פעולה עם נשיא ארה”ב כאשר ישראל מגרשת מאות אלפי פלסטינים מצפון עזה על ידי הפצצות ואיומים, מגבירה את הדיכוי של הפלסטינים בגדה המערבית או מאפשרת לזרוע הצבאית של המתנחלים להשתולל באין מפריע.  על פי העיתונות העולמית לטראמפ אין תכנית מפורטת או יעדים ברורים לגבי הסכסכוך הישראלי – פלסטיני. למרות זאת, צריך לזכור כי הוא מייצג את האינטרסים של תעשיית הנפט, אשר זקוקה לשקט במזרח התיכון, ממלכת סעודיה רגועה ומפרץ שמוכן להשתלב בעולם שהנשיא של ארה”ב יתווה. טראמפ רואה במדינות אלה חלק מרכזי של גרסתו להסכמים אזוריים להגנה משותפת מול אירן.

גם לישראל אמור להיות תפקיד חשוב בתכניות של טראמפ. למרות זאת, אין כל אפשרות שמדינות ערב ישתפו פעולה עם תכניות טראמפ בלי היענות של ארה”ב לדרישותיהן לפתרון הבעיה הפלסטינית, כלומר נסיגה ישראלית מעזה והגדה המערבית והקמת מדינה פלסטינית. אין כל אפשרות להתקדם בברית אזורית שתכלול את מדינות ערב הסוניות, בלי התקדמות אל עבר פתרון שתי המדינות. האוכלוסיה הסונית המזרח התיכון לא תוכל לקבל פתרון אחר, לאור ההתפתחויות של השנה האחרונה. יש להניח שהצהרותיו של שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ’  בדבר סיפוח הגדה המערבית לישראל רק הגבירו את הצורך של סעודיה, הנסיכויות, ירדן ומצרים לשמוע הבהרות מפורטות של הנשיא. מי שכנראה יצטרך להסביר את עובדות החיים לבנימין נתניהו וחבורתו הוא, כנראה, מרקו רוביו, פוליטיקאי רפובליקני עם קשרים חזקים לימין הישראלי. כנראה שטראמפ חושב שרק אדם כזה יוכל להסביר לימין הקיצוני הישראלי מה בדיוק נדרש מהם.

אך לא מדובר רק בקשרים של טראמפ עם סעודיה ואיחוד האמירויות. התייקרות הנפט בעקבות חסר יציבות במזרח התיכון  תוביל לעידוד של שימוש באנרגיה חלופית בתחבורה ובשימושים אחרים, ויעודד את האיחוד האירופי להעמיק את ההשקעות בטכנולוגיות “ירוקות”. מה שידאיג את טראמפ עוד יותר היא שנפט יקר ידחוף את האינפלציה בארה”ב ובאירופה כלפי מעלה, דווקא כאשר הוא הבטיח לבוחריו למתן את עליית המחירים בארה”ב. כרגע בנימין נתניהו הוא, בעיני טראמפ, מישהו שאמור להסכים לתנאיו ודרישותיו של נשיא ארה”ב. אצל ג’ו ביידן היה מקום לרגשות טובים כלפי ישראל, אצל טראמפ מה שיקבע הם האינטרסים של חברות הנפט והאנרגיה בארה”ב.

טראמפ הצליח לשכנע חלק גדול ממעמד הפועלים האמריקאי שמדיניותו של ביידן הרע את מצבם, למרות שבפועל האינפלציה ירדה מ-3% באמצע 2024 ל-2.4%, הצמיחה עלתה בסוף הקדנצה של ביידן מ-2.5% ל-2.7% והאבטלה נותרה יציבה בשיעור של 4%. בעייתו של הנשיא הנבחר הוא שכל עלייה באינפלציה ו/או באבטלה, וכל ירידה בצמיחה יזקפו לחובתו, לאחר שהוא הכריז על עצמו גאון כלכלי שיביא שגשוג לכולם. אולי מעמד הפועלים האמריקאי לא נוטה לעקוב אחרי סטטיסטיקה כלכלית, אבל הוא יידע מה מתרחש בתקציב המשפחתי. את זה טראמפ לא יכול להרשות לעצמו, במיוחד כאשר בעוד שנתיים יתקיימו בחירות לבית הנבחרים ולשליש מהסנטורים המכהנים. דבר כזה עלול לסלול את הדרך לשליטה מחודשת של הדמוקרטים בקונגרס, בבחירות שיתקיימו עוד שנתיים, ולהפריע לטראמפ להטות מקורות ומשאבים לבעלי ההון ולתאגידים.

במילים פשוטות, משבר במזרח התיכון, או המשך המלחמה הנוכחית, יכול להוביל לכל אותן התפתחויות שטראמפ רוצה וצריך למנוע. מה שהיה אפשרי בקדנציה הראשונה של טראמפ, להתעלם מהכיבוש ולתמוך במדיניות נתניהו, נראה היום כמשהו בלתי אפשרי. בתנאים השוררים היום בעולם הערבי לא ניתן לדבר על “הבנה הדדית” בין נתניהו וטראמפ. פתאום השפה לא תהיה אותה שפה, והמטרה של הנשיא הנבחר תהיה להשיג הסכמים מדיניים שיתאימו לאינטרסים של ממלכת סעודיה, אמירויות המפרץ וחברות הנפט של ארה”ב.

בסופו של דבר ההגיון שדחף את ג’ו ביידן לחפש דרך להקים ברית של מדינות סוניות עם ישראל, ידחוף גם את ממשל טראמפ. מדובר בצורך להקים ברית של מדינות סוניות וישראל אשר תמנע חדירה נוספת של הציר של אירן ורוסיה לאזור. ביידן הבין מאוחר מדי שתנאי מוקדם לכינונה של אותה ברית הוא השגת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל והסגת הכוחות הישראלים מהשטחים הכבושים. אם אצל ביידן, ואולי גם קמלה הריס אם היא הייתה נבחרת, הרטוריקה הייתה מדברת על שלום, צדק וכבוד הדדי הרי שאצל טראמפ הדגש יהיה על ה”אינטרסים של ארה”ב” והרצון של “האזרח האמריקאי” להפסיק לממן מלחמות זרות.בסופו של דבר טראמפ יחתור לאותה מטרה כמו ביידן.

לכן, מנקודת הראות של האינטרסים אשר טראמפ מייצג, התוצאות של המערכה שמנהלת ישראל הן אסון של ממש. התרופפות הקשרים של ישראל עם ירדן, מצרים ומדינות המפרץ, עליית המתח בתוך ירדן  בין בית המלוכה לאוכלוסיה הפלסטינית,  והיעלמות אפשרית של הסיכוי לכונן ברית אזורית עם מדינות אלה.  כל יועץ אשר יכתוב דו”ח על המצב במזרח התיכון  יצטרך לייעץ לנשיא שאין כיון חלופה לנסיגה ישראלית מעזה וכניסת כוחות סעודים.ירדנים/מדינות המפרץ לרצועה. אותו יועץ יאלץ לכתוב שבטווח הבינוני וארוך רק הסכם  ישראלי לפלסטיני על פתרון שתי המדינות, תוך פירוק התנחלויות ונסיגה של הכוחות הישראלים. יכול להבטיח את השקט באזור.

האם ממשל טראמפ יאמץ את המטרה הזאת? זאת שאלה שעדיין פתוחה, כאשר צריך להביא בחשבון שהנשיא הנבחר לא בדיוק ידוע כמי שקשוב לסוגיות הקשורות לזכויות אדם, או כמי שמזדזע מפעולותיהם של מתנחלים בשטחי האפרטהייד של הגדה המערבית. מצד שני לטראמפ יש ויהיו קשרים חזקים עם בית המלוכה בסעודיה. בקדנציה הראשונה שלו כנשיא סעודיה היה המדינה הראשונה בה ביקר, והוא מקיים יחסים קרובים עם שליטי מדינות המפרץ.

מה שצריך להפליא הוא העדר ניתוח אמיתי של מצבה של ישראל, 13 חודשים לאחר תחילת המלחמה, שרק הולכת ומתרחבת. ישראל של היום היא מדינה מבודדת, חצי מוחרמת, מסוכסכת, ומתקשה לקבל החלטה על הכיוון שאליו צריך לפנות. בעבר בנימין נתניהו היה ממתין לקריאה להפסקת אש מארה”ב כדי לדעת שהגיע הזמן לסיים את ה”מבצע” התורן. במלחמה הנוכחית הוא החליט להתעלם מכל קריאה האמרקיאית. הבעיה היא שאין לו כל ידע, או יכולת, בעניין סיום מבצעים, במיוחד כאשר הקריטריון הקובע אצלו הוא מה יכול לסייע לו לשרוד פוליטית. צריך לזכור כי נתניהו מתמודד לא רק עם הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית על פרוץ מלחמת עזה. הוא יתמודד עם מסקנותיה של ועדת חקירה ממלכתית שכבר קיימת, בעניין רכש הצוללות הגרמניות. כזכור הוועדה הזהירה את ראש הממשלה שהוא עלול להיפגע ממסקנותיה, כאשר הוא הראשון ברשימה של אנשים אשר לדעת חברי הועדה עברו על החוק או התנהגו  באופן שלא הולם את תפקידם.

למען האמת כל הדיווחים על התנהגות טראמפ הן “מעניינות”, אך מאחוריהן נמצאים האינטרסים הפוליטיים/כלכליים של הנשיא הנבחר והחבורה שמסביבו. מה שצריך לענין את מי שמנסה לנתח את עתידו של הימין הלאומני הישראלי הוא אמונתו העיוורת בטראמפ. אפשר לשער שיש יותר מפוליטיקאי ימני אחד שמוכן לתלות את ניצחון הרפובליקנים בארה”ב ברצון האל, או שטות דומה אחרת. אפשר להניח ככמה שבועות לאחר כניסתו הרשמית לבית הלבן יהיה ברור לנתניהו ומעריציו שבקדנציה הזאת יהיה צורך “למצוא את שורשיה האנטישמיים של משפחת טראמפ”. למען האמת, לימין הישראלי אין צורך לחפש “אנטישמיות”, מספיק שיפתח את האתרים הנכונים באינטרנט ובהם תיעוד של האינטרסים העסקיים המשותפים של משפחת המלוכה הסעודית, האמירים של המפרץ ומשפחת טראמפ. זה לא צריך להיות קשה: לג’ארד קושנר, חתנו של הנשיא המיעוד, עסקים ענפים עם משפחת המלוכה הסעודית.