הניתוח שלפנינו נולד מתוך תצפית על אירוניה היסטורית: שני המייצגים הגדולים של משק הנפט והגז, ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, העניקו במו ידיהם דחיפה אדירה לפיתוח האנרגיה המתחדשת דווקא באמצעות המלחמות שיזמו, באוקראינה ובאירן.  מלחמות אלו נועדו במקור לקבע את שליטתם במשאבים מתכלים ולהכניע ממשלות עוינות במדינות עתירות משאבים, אך, אם לשפוט על האירועים כד כה, התוצאה הייתה הפוכה: החלופות לנפט, גז ופחם הפכו חיוניות ודחופות מאי פעם. 

ככל שמעמיקים בהתפתחויות שהובילו למלחמה הנוכחית במפרץ הפרסי, מתברר כי יש לבחון אותה בהקשר רחב: הן כמאבק על עיצובו העתידי של המזרח התיכון, והן כביטוי לעימות יצרי בין סוגי הון שונים. מהזווית הישראלית, אין ספק שיש לנתח את המלחמה דרך הפריזמה הביטחונית-מדינית, אך לא ניתן להתעלם מהקשר שוק האנרגיה העולמי – הוא זה שעיצב את מהלכי ארה”ב ואיראן בחודש האחרון, והוא שדחף את הצדדים לחפש נתיב דיפלומטי ליציאה מהעימות. בעת כתיבת שורות אלו, טרם ידוע אם השיחות עליהן הצהיר טראמפ אכן יבשילו, אך עצם קיומן מעיד על עומק המלכוד האנרגטי.

ברקע הדברים מתקיים מאבק חוצה גבולות בין שלוש קבוצות כוח: ההון הפיננסי ה”וותיק”, בעל אינטרסים עמוקים בהמשך התלות בנפט; ההון הטכנולוגי, המקדם אנרגיה גרעינית מודרנית ופתרונות AI; וקבוצות כלכליות באיחוד האירופי, החותרות לעצמאות “ירוקה”. לצדן ניצבת סין, המנסה לאחוז בכל קצוות החבל האנרגטי תוך שליטה ב”יסודות נדירים” החיוניים לעליונות טכנולוגית.

ברקע המאבק הזה מלווה בעימות אסטרטגי נוסף סביב השליטה ב”יסודות נדירים” – חומרים החיוניים להבטחת עליונות טכנולוגית בעידן ה-AI. המציאות החדשה הזו הפכה את התחרות בין מקורות האנרגיה מדיון סביבתי על פליטות פחמן למאבק הישרדותי עתיר סיכונים על השליטה בשוק האנרגיה, התוויית הדרך בה הכלכלה העולמית תצעד בשנים הבאות. בשל יריעת הנושא הרחבה, הניתוח יחולק לשני חלקים. בחלק זה נתמקד באינטרסים שהניעו את הנשיא דונלד טראמפ לפתוח, בשיתוף בנימין נתניהו, במערכה נגד איראן, ובהשלכותיה. בחלק הבא ננתח את ה”מלחמה” הפנימית שבין קבוצות ההון השונות.

ישראל וחבריה בקואליציית הנפט

הממשלה הישראלית הנוכחית, נציגת הימין האימפריאלי, קשרה את גורלה לאינטרסים של טראמפ – המקדם המרכזי של האנרגיה המתכלה. ספק אם סוגיות אנרגיה חשובות לבנימין נתניוה ותומכיו. עיקר עניינם היא להבטיח את המשך השלטון שלהם, קבלת אשרור לסיפוח השטחים הכבושים, ושלילת זכויות מהפלסטינים במקום. חשוב להבין, בהקשר זה, כי מאחורי טראמפ ניצבים לא רק תאגידי האנרגיה, אלא חלקים נרחבים מהמערכת הבנקאית האמריקאית, שקשורה בטבורה לחובות ולרווחים של עולם המאובנים. ארבע, מתוך חמשת הממנים הגדולים של תעשיות הנפט והגז הם בנקים אמריקאים: JP Morgan Chase, Bank of America, Citigroup, Wells Fargo. החמישי הוא בנק מיצוהו היפני.

צריך להזכיר גם את התיאבון של טראמפ לשליטה, או לפחות השפעה גדולה, על שטחים שעשירים במשאבי טבע, ובמיוחד נפט, גז ויסודות נדירים. הדרישה לריבונות על גרינלנד, והפיכה היזומה בוונצואלה מראות עד כמה הרעיון קוסם לנשיא האמריקאי. שליטה או, לפחות, השפעה משמעותית על הנפט האיראני, מסתדרת היטב עם מדיניות הממשל כלפי אנרגיה.

מבחינת ממשלת נתניהו ההתחברות ל”קואליציית הנפט והגז” הייתה צריכה להיות הוכחה לנאמנותה לטראמפ, דבר אשר היה יכול לסלול את הדרך לרווחים מדיניים. לא רק שמלחמת המפרץ הנוכחית “משכיחה” את עזה והסוגייה פלסטינית, היא הייתה יכולה, לפחות בעיני נתניהו ומשרתיו בממשלה, להחזיר את הסיכוי לשיפור היחסים עם מדינות המפרץ, ובמיוחד סעודיה. אין זה סוד שסעודיה הפכה להיות, במהלך מלחמת עזה, אחת התומכות העיקריות של סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. יתכן ונתניהו ראה בכריתת ברית עם טראמפ נגד אירן הדרך לשכנע את שליט סעודיה בפועל, מוחמד בן סלמאן, להצטרף להסכמי אברהם, ולהשאיר את הפלסטינים מאחור.

זיכרונות מ-1914

השאיפה לשליטה גיאוגרפית במשאבים, המאפיינת את מלחמות אוקראינה והמפרץ, מזכירה באופן מצמרר חלק הגורמים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז, כהיום, הופעת הנפט כגורם מרכזי האיצה את התחרות בין חלקי ההון הבינלאומי ותרגמה אותה למתחים בין אימפריות. ייתכן שרק קיומו של הנשק הגרעיני מרתיע כיום את המעצמות מעימות חזיתי כולל, אך הוא אינו מונע שימוש בכוח קונבנציונלי ב”מגרשים” מוגדרים כמו איראן. צריך גם להעיר כי פתיחת המלחמה נגד אירן מצד ארה”ב, גם בכסות של “מערכה למען דמוקרטיה”, מעניקה, בדרך זו או אחרת, לגיטימציה למדינות אחרות להשתמש בכוח כדי להשיג מטרות מדיניות/כלכליות. אפשר להניח הי בעיני נשיא רוסיה וולדימיר פוטין, המהלך של טראמפ באירן הופך את הפלישה לאוקראינה למשהו “לגיטימי”.

מצד שני, יש לציין כי הנשיא, כמו פוטין זמנו, לא בדיוק הבין לאן מהלכיו יכולים להוביל. האיחוד האירופי רואה במלחמה באירן עוד סיבה לפתח את יכולותיו העצמאיות, ולהעמיק את עצמאות אירופה בתחום האנרגיה. טראמפ מבקש לשמר את עולם המאובנים משום ששם נמצא היתרון היחסי של ארה”ב, ושל שותפיו העסקיים. מבחינת ה”שותפות” של טראמפ בארה”ב, מעבר מהיר מדי לאנרגיה מתחדשת עלול להעניק את ההובלה הטכנולוגית לסין (השולטת בשוק הסוללות), בעוד מעבר לאנרגיה גרעינית יחזק תאגידי טכנולוגיה שאינם נמנים עם תומכיו המסורתיים.

מפת האינטרסים שוק האנרגיה 2026

אסטרטגיית “הנכסים האבודים” והמלכוד האיראני

ניתן לנתח את מטרות המלחמה של טראמפ בשתי זוויות חלופיות: האחת היא חתירה להפלת המשטר והשתלטות פיזית של תאגידים אמריקאים על הקדיחה באיראן – מהלך המחייב כניסה קרקעית מסוכנת. הזווית השנייה, הסבירה יותר, היא הפיכת הנפט האיראני ל”נכסים אבודים”. כלומר, גזירת דין על האוצר האיראני להישאר באדמה ללא יכולת שיווק, תוך שתאגידים אמריקאים ממלאים את החלל בשוק העולמי, בשותפות עם הממלכות ונסיכויות הסוניות במפרץ הפרסי.

כאן משתלב הפיצול האינטרסנטי העולמי סביב נתיבי האספקה: בעוד שטראמפ לוחץ לבידוד איראן, בעלות בריתה המסורתיות של ארה”ב באירופה אינן ששות להצטרף להרפתקה צבאית במיצרי הורמוז. עבור האירופים, המטרה העליונה היא יציבות מחירים שתאפשר להם להשלים את המעבר לכלכלה ירוקה.  לעומת זאת, עבור הכלכלות האסיאתיות, מיצרי הורמוז הם עורק חיים קריטי. הן תלויות בנפט האיראני והמפרצי להמשך הצמיחה התעשייתית שלהן, ורואות בכל ניסיון חסימה אמריקאי לא רק איום כלכלי, אלא הכרזת מלחמה על הביטחון האנרגטי שלהן.

יש להניח שאירן מודעת לנזק שהיא תגרום לעמצה  אם בטווח הארוך, עקב סגירת מצר הורמוז, ועליית מחירי נפט וגז, העולם יחפש חלופות אחרות בתחום האנרגיה. יתר על כן, תכניות ל”עקוף” את הורמוז, בהנעת דלק וגז, כבר החלו להופיע. לעת עתה, השלטון באירן מתעלם, לפחות כלפי חוץ, מסכנות אלה, ושמה את יהבה על המשב במצר, ועל החששות מפני מחסור בדלקים. יתכן וזו אחת הסיבות לשמועות על שיחות לסיום המלחמה בין ארה”ב למשטר של משמרות המהפרה.

אלא שהמציאות טפחה על פניו של טראמפ. כשהמחיר לחבית זינק ל-112 דולר, הנשיא נאלץ “לאכול את הכובע” ולאשר מכירת נפט איראני לצרכנים באסיה כדי לבלום את הנסיקה. כשהמחיר נוסק, והמתחרים מהאנרגיה הירוקה והגרעינית ממתינים בפינה, “החזרת הדמוקרטיה” לאיראן הופכת למשנית אל מול הלחץ הכלכלי בבית. האולטימטום של טראמפ לאירן ב-21 למרץ, ודחייתו כמה שעות לפני פקיעתו, מרמזים שמה שחשוב לנשיא היא הבטחת אספקת הנפט במחיר תחרותי. פוסט זה נכתב יומיים אחר שטראמפ התייחס ל”שיחות” שהובילו לדחיית האולטימטום על “הרס של תחנות כח באירן”.

ישראל כקבלן ביצוע בדרך ל”ניצחון מוחלט”?

לא צריך להיות פרשן פוליטי או צבאי מעולה כדי להבין שמצבן של ארה”ב וישראל, בשלב הנוכחי של המלחמה, לא מסתדרת עם התכנון המוקדם. מחירי הנפט נסקו, בניגוד לתקוות טראמפ, המלחמה מתארכת בלי שנתניהו רואה שיפור במצבו הפוליטי/אלקטוראלי, ובדידותה המדינית של ישראל עדיין קיימת.

בטווח הקצר, טראמפ מחפש דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע, שבעה חודשים בלבד לפני הבחירות לקונגרס. משמעות הדבר עבור ישראל היא דרמטית. בעוד נתניהו וממשלתו עדיין מדברים על “מלחמה עד חג השבועות” ועל שינוי פני המזרח התיכון, המנגינה בוושינגטון משתנה. אם טראמפ יחליט לסיים את המערכה כי הוא “מרגיש זאת בעצמותיו”, ישראל תיאלץ להפסיק את תקיפותיה. אם זה קורה, הוא יאלץ להמציא עוד “ניצחון מוחלט” ולהסביר לאזרחי ישראל מה בדיוק השתנה במזרח התיכון.

בסופו של יום, ישראל הפכה לקבלן ביצוע של מהלכי טראמפ, גם אם זרעי הרעיון נבטו בראשו של נתניהו. המהלך שהיה אמור להעניק יתרון לתאגידי הנפט וניצחון פוליטי לנתניהו, הופך למעמסה שבעל הבית בוושינגטון קצר רוח להיפטר ממנה.