אם להאמין לסקרים, לפרשנים הפוליטיים ולחוכמת הרחוב, התמיכה הציבורית בראש הממשלה בנימין נתניהו נמצאת בשפל. על פי אותם סקרים, אם היו מתקיימות היום בחירות, נתניהו היה נעלם מהחיים הפוליטיים והליכוד ייחלש מאד בכנסת. ספק אם יש בישראל מישהו שעדיין מחשיב כאמינים את הסקרים הפוליטיים שמתפרסמים שנה לאחר הבחירות, אלא שהפעם יתכן שמה שהסוקרים מגלים הוא אחד הסימנים הבולטים לקריסת האמון הציבורי בבנימין נתניהו.
אין ספק שמלחמת עזה, ובפרט הקלות בה החמאס ביצע מתקפת טרור וטבח בישובים ישראלים, היא שהחמירה את משבר האמון כלפי נתניהו וממשלתו. למרות הסבל הרב, של האוכלוסייה, ניתן להניח כי חברי הקואליציה, לפחות רובם, מעריכים שהמשבר הנוכחי הוא זמני, ולאחר הצלחה בקרבות נגד חמאס בעזה, הקואליציה תשוב לאיתנה. על פי טענה זאת, מבחינה רעיונית, הציבור הישראלי מחבק את הימין, ובסופו של דבר הוא יתיישר עם מפלגות המרכיבות את הקואליציה. גם אם הימין עומד, לעת עתה, בפני משבר פוליטי, המתבטא בהתרסקות בתמיכה בליכוד ובנימין נתניהו, מבחינה רעיונית, רוב הציבור בישראל מחבק את הרעיונות של הלאומנות הגזענית, ואפשר להניח שתמיכה ברעיונות אלה גדלה לאחר ה-7 לאוקטובר.
אלא שהציבור בישראל, אשר עקב אחרי התנהגותם של הליכוד ושותפיו הקואליציוניים, מאז ניצחונם בבחירות האחרונות, רואה בממשלה הנוכחית אחד האחראים לתוצאות מתקפת החמאס ב-7 לאוקטובר. ספק אם נתניהו וחלק גדול משריו יוכלו לשרוד פוליטית את תוצאות טבח החמאס בתושבי הנגב המערבי. אך ההשלכות של המלחמה ותוצאותיה יכולות להיות הרבה יותר עמוקות מסילוקם של כמה פוליטיקאים מהימין מהזירה הציבורית.
בטווח הבינוני והארוך, השלכות המלחמה יחייבו שינויים עמוקים לא רק בפוליטיקה המקומית, אלא גם במה שייחשב כ”מובן מאליו” בקרב האוכלוסייה הישראלית. ראשית, הציבור ייאלץ להסתגל מעתה למותה של מדיניות של ניהול הסכסוך, כפי שנאמר בפוסט קודם. ניהול הסכסוך היה התשובה של בנימין נתניהו ל”יחסים”: בין ישראל לבין הפלשתינאים. במילים פחות מכובסות, כיצד להעמיק את הכיבוש, ולחסום כל תהליך של שלום. היכולת של ישראל להמשיך במדיניות זאת נעלמה במהלך המלחמה הנוכחית. ראשית, הממשל האמריקאי החליט שהסכסוך המקומי הוא בעל משמעות גלובאלית, ועל כן צריך להביא לסיומו, באמצעות הקמת מדינה פלסטינית ליד ישראל. שנית, פתרון שתי המדינות יהיה אחד מנושאי הדגל של הקמפיין של ביידן לנשיאות ארה”ב.
הצהרות ביידן בעד פתרון שתי המדינות חוזרות על עצמן בכמעט כל הופעה שלו המתייחסת למזרח התיכון, כולל נאומים שהוא נשא לרגל שחרור חטופים ישראלים. הנשיא האמריקאי לא הסתפק בנאומים וכתב מאמר שפורסם בעיתון וושינגטון פוסט שבו מדגיש שעזה תנוהל בסופו של דבר על ידי הרשות הפלסטינית ה”מחוזקת” בדרך הקמת מדינת פלסטין ליד מדינת ישראל. במילים פשוטות, ארה”ב ובנות בריתה באירופה ישתפו פעולה כדי לחזק את הרשות ולהכין אותה, כלכלית ופוליטית, לתפקיד שהן מייעדות לה. משום מה התקשורת הישראלית משתדלת להתעלם מאמירות אלה, או לפחות להחביא אותן, אולי כדי לא להעמיד את עצמן מול מכונת הרעל של בנימין נתניהו.
הוכחה נוספת להסכמה הבינלאומית שמתגבשת היא הצהרה משותפת של נציגיהן של 42 מדינות מצפון אפריקה ואירופה, בכינוס שנערך בספרד במסגרת “איחוד המדינות הים התיכון”. בהצהרה נאמר כי הפלסטינים זקוקים לחזון אמיתי של הקמת מדינה. בדרך כלל זו התכנסות של פקידים מהמדינות החברות, לדון בעניינים טכניים. הפעם רוב המדינות היו מיוצגות על ידי שרי חוץ, והדיון נסוב על מלחמת עזה והשלכותיה. כדי להדגיש את משמעות הכינוס החליטו השרים ששר החוץ של סעודיה ישתתף בה, למרות שהמדינה אינה חברה בארגון. השרים האירופיים מצאו לנכון ליישר קו עם ארה”ב. הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, ז’וספ בורל הצהיר לאחר הכינוס שחמאס לא יכול להמשיך ולשלוט בעזה. בורל נחשב לאחת הדמויות הביקורתיות ביותר כלפי ישראל במוסדות האיחוד.
לכן, הבעיה של הימין היא התעלמותו מהשינוי הגדול שחל בשבועות האחרונים במצבה הבינלאומי של ישראל, ובשינויים שיתחייבו מתוצאות המלחמה. בפוסט קודם נטען כי הסטטוס קוו שבמרכזו המשך הכיבוש התמוטט, ואנו נמצאים בעיצומה של התגבשות של מציאות חדשה, שתאופיין בהיחלשות ניכרת ביכולתו של הימין הישראלי למנוע הקמתה של מדינה פלשתינית. בעתיד הקרוב טענה זאת תועמד למבחן, אך כבר היום אפשר להצביע על סדרה של הצהרות מדיניות וגיבושה של הסכמה בינלאומית שהגיע השעה לחזור לפתרון שתי המדיניות.
שינוי פוליטי כל כך משמעותי לא יכול להתרחש בלי מאבק. אכן, הוא ילווה בעימותים בין אותם כוחות אשר נאבקו עד לתחילת אוקטובר על ההפיכה המשטרית שקידם נתניהו. אין לשלול את האפשרות של אלימות מצד מתנחלים ובני בריתם, שכן בעתיד הקרוב העימות ילך ויהפוך למאבק סביב עתיד הכיבוש והיחסים בין ישראל לפלסטינים. החלופות שעומדות לבחירה בפני הציבור בישראל הן שתיים: הראשונה, ניסיון לספח את השטחים הכבושים, תוך הפיכת האפרטהייד שקיים בגדה המערבית לחקיקה פורמלית, חידוש הכיבוש בעזה והגברת הדיכוי נגד מחאות פוליטיות. החלופה השנייה היא הגעה להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, אשר יביא להקמת מדינת פלסטין בגדה המערבית ורצועת עזה.
כאמור, צריך להודות שאם יתרחש אותו שינוי עמוק בפוליטיקה ובמחשבה הישראלית, הוא יהיה כרוך בלא מעט עימותים. היסודות הרעיוניים של הכיבוש, כמו הגזענות, הלאומנות, הפוליטיקה של זהויות, הקיצוניות הדתית, לא ייעלמו להן בלי מאבק. במציאות הנוכחית פתרון שתי המדינות נמצא עמוק בתוך איזה ארכיון, ופרט לשמאל המפלגתי המוכה, אין לרעיון אחיזה בקרב מתנגדי הכיבוש. השמאל האקדמי וקבוצות שמאל שונות מוכנים לדבר רק על מדינה דו לאומית. יש להניח, ולקוות, שבשנים הקרבות, אם יתעורר עימות פנימי של עתיד הסכסוך, יצליחו קבוצות אלה לנטוש את עולם ההפשטות ויחזרו למציאות.
מי שיצטרך לקחת על עצמו את קידום הרעיון של שתי המדינות יהיה אותו שמאל מפלגתי מוכה. מה שמכונה ה”מרכז” בפוליטיקה הישראלית, זגזג לאורך השנים סביב האפשרות שתקום מדינה פלסטינית ליד ישראל. לרוב, אותו “מרכז” ניסה להמעיט בהתבטאויות סביב הנושא, פרט לנאומו של יאיר לפיד באו”ם, בתקופה הקצרה בה כיהן כראש ממשלה. ספק רב, אם אך, שאלה המכנים את עצמם “מרכז” יובילו את המאבק למען פתרון שתי המדינות. יחד עם זאת, מכיוון שמדיניות ניהול הסכסכוך או הכיבוש יורדת מהפרק. פוליטיקאים כמו לפיד או בני גנץ יאלצו לבחור בין אפרטהייד או מדינה פלסטינית לצד ישראל. .
הפוליטיקה הישראלית תשתנה ללא היכר מיד לאחר סיום הממשלה, כאשר חלק גדול מאותן “אמיתות” אשר קבעו את דעות הציבור ואת התנהגות הבוחרים יפנו את מקומן לאמיתות חדשות. התוצאה תהיה מערכת פוליטית שונה לחלוטין מזו שקיימת היום. השמאל המפלגתי לא צריך להתבסס על הפחדים והתחושות הכשלון שקבעו את התנהגותו עד ל-7 לאוקטובר. פתרון שתי המדינות יהיה חלופה מציאותית.
כאמור, לעת עתה רק השמאל המפלגתי יכול לקדם את רעיון שתי המדינות, תוך ידיעה שזה יהיה הנושא החשוב ביותר בפוליטיקה והחברה הישראלית בשנים הקרובות. נכון שהכוחות הפוליטיים אשר מצדדים בהקמת מדינה פלסטינית הם חלשים מאד כיום, אך זאת לא יכולה להיות סיבה להימנע מפעולה מיידית למען אותו רעיון. ההמתנה לסיום המלחמה לא נדרשת במקרה זה, ואסור להמתין עד אשר המרכז יאמץ את תכנית שתי המדינות. על השמאל הדוגל בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל לצאת כבר עכשיו בדרישה לקידום השלום. יש לשמאל הפוליטי היתרון שהוא אף פעם לא נסוג מהתמיכה בפתרון שתי המדינות. לכן, על אותו שמאל יש חובה להכין את הקרקע למה שצפוי לאחר סיום מלחמת עזה.
.
“.
