מלחמת עזה נמצאת בעיצומה, כאשר ישראל נחושה, לפחות באופן פומבי, לא לנצור את האש עד אשר ישוחררו חטופים. יעד המלחמה המוצהר הוא עדיין חיסול כוחו הצבאי של החמאס, ואת שלטונו בעזה. מה שמסייע לישראל להגשים את תוכניתה היא התמיכה של ארה”ב, אשר נחושה עתה לעצב סדר חדש במזרח התיכון. מה שמרבית הפוליטיקאים והמפגלות בישראל מסרבים להזכיר הוא שאותו סדר חדש כולל הקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

מי שיבשר על תחילתו של תהליך הקמת המדינה הפלסטינית יהיה, קרוב לוודאי נשיא ארה”ב ג’ו ביידן. מבחינתו של הנשיא המערכה הנוכחית לא יכולה להסתיים כמו אותם “סבבים” קודמים, אשר מיד לאחריהם הצדדים חזרו לשגרה שקדמה לכל סבב וסבב, וארה”ב חזרה לענייניה, כולל עיסוק אינטנסיבי במקומות אחרים בעולם.

יש כמה סיבות לחשיבות שהממשל האמריקאי מעניק למערכה למען מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, וחשוב לסקר אותן. מדובר בשילוב של אינטרסים הגלובליים של ארה”ב, בפשיטת הרגל של הטענה הישראלית שאת הסכסוך בינה לבין הפלסטינים ניתן “לנהל” בלי לפתור אותו ובאינטרסים הפוליטיים של ממשל ביידן, אשר נמצא בפני מערכת בחירות ארוכה ומאתגרת.

יש לארה”ב עולם לנהל, ועזה הפכה להיות סמל של מה שעתיד לבוא

האינטרס האמריקאי, כפי שמנוסח על ידיי הממשל הנוכחי, חורג מכל דבר שנתניהו חושב עליו. כפי שכבר נאמר יותר מפעם אחת בפוסטים קודמים, ביידן ובלינקן רואים לפניהם את המצב הגלובאלי, וכיצד המזרח התיכון צריך להראות כדי להתאים לאינטרסים של הקואליציה של ארה”ב והאיחוד האירופי. בתמונה הזאת, אין מקום למשחקי המילים של ראש ממשלת ישראל, לשאיפות להעביר לפחות חצי מיליון פלסטינים מעזה לצפון סיני, או לדרוש “אחריות ביטחונית מלאה” על הרצועה. עצם העלאת הדרישה הזאת מראה עד כמה הפוליטיקה הפנימית בישראל מנותקת ממציאות שהשתנתה ללא היכר בחודש האחרון.

בנאום שנשא שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן בוועידת שרי החוץ של ה7-G בתחילת נובמבר, הוא פסל את האפשרות שישראל תוכל לשלוט על עזה, פרט לתקופת ביניים קצרה, מיד לאחר הקרבות . בלינקן לא דיבר על “אחריות ביטחונית” ישראלית, אך מדבריו היה ברור שלתוכניות המקוריות של נתניהו לגבי עזה אין סיכוי להתממש, אם הדבר תלוי בארה”ב.

שר החוץ הבריטי ג’יימס קלברלי השלים את המסר של בלינקן באותה וועידה.  הסמכות השלטונית על עזה צריכה להיות של מנהיגות פלסטינית המצדדת בשלום,  אמר השר, אשר נחשב לאחד מהשרים הכי פרו-ישראלים בממשלת הוד מלכותו. כמו בלינקן, גם קלברלי התייחס לנוכחות צבאית ישראלית בעזה כעניין של הטווח הקצר. יום לאחר ההצהרות של בלינקן וקלברלי, השמיע בנימין נתניהו “מנגינה חדשה”. לישראל, אמר ראש הממשלה, אין כוונות לשלוט בעזה. יומיים לאחר מכן, נתניהו הצהיר במסגרת מסיבת עיתונאים נדירה, שהוא מתנגד לחזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה. צריך להודות שהצהרה זאת, מפיו של אדם אשר נחשב לסוג של גופה פוליטית מתהלכת, נשמעה כזיכרון עמום של העבר הפוליטי של ישראל והמזרח התיכון.

כל ניתוח של עתיד רצועת עזה לאחר סיום הקרבות, חייב להביא בחשבון את הרצון האמריקאי לארגן כבר בשבועות הקרובים גוף מדיני/צבאי אשר ייטול את ניהול הרצועה, עד אשר הרשות הפלסטינית תהיה מוכנה למלא תפקיד זה. מה שנתניהו חושב, או לא חושב, על מהלך זה אינו רלבנטי כלל. ארה”ב מודעת לחלוטין לעובדה שבסופו של דבר הרשות הפלסטינית היא זו שתצטרך להיות הגורם השליט ברצועת עזה. מבחינת הממשל, כדי ששליטה זו תתממש, צריכים להתקיים שני תנאים: שהרשות תרצה לחזור לעזה, ושהרשות תהיה מסוגלת לחזור לעזה.

ראש הרשות הפלסטינית כבר הצהיר שרק אם יתקיים תהליך של הקמת מדינה פלסטינית הוא יסכים לחזרת הרשות לרצועה. כפי שניתן ללמוד מכל הצהרה של הממשל, ושל האיחוד האירופי, תנאי זה מוסכם עליהם. היכולת של הרשות לשלוט בעזה ובגדה המערבית תהיה תלויה בנכונות של ארה”ב והאיחוד האירופי לספק לה את התמיכה הנדרשת, כולל אימון כוחות, מימון של פעילות אזרחית ולחץ על ישראל כדי שזו תסיר כל מכשול בפני הממשלה הפלסטינית.

מישהו זוכר את ניהול הסכסוך?

בנימין נתניהו הוא האיש אשר קידם בכל הזדמנות את הטענה שאת הסכסוך במזרח התיכון “לא ניתן לפתור” ועל כן יש צורך לנהל אותו.  הניהול, על פי נתניהו, כלל הקמת התנחלויות, סיפוח דה פקטו של הגדה המערבית, תוך שלילת זכויות של האוכלוסייה הפלסטינית והתעלמות מהרשות הפלסטינית. עד ה-7 לאוקטובר הממשל האמריקאי נתן את הסכמתו בשתיקה למדיניות זו, מתוך רצון להתרחק מהסכסוך בין ישראלים לפלסטינים. גם כאשר מדיניות ניהול הסכסוך תורגם לאפרטהייד בגדה המערבי, ארה”ב עשתה את עצמה לא רואה ולא שומעת.

אבל ארה”ב יודעת היום שהייתה זו טעות גדולה מאד להתעלם ממה שנעשה בזירה הישראלית – פלסטינית. מדיניות ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטין הובילה למשבר הנוכחי והיא לא תחזור עוד. אין לארה”ב ברירה אחרת אלא לחזור למדיניות של קידום פעיל של שלום בין ישראלים לפלסטינים, והיא חייבת לעשות זאת כמעט ללא דיחוי. רק קידום של מדיניות כזאת יכולה לנטרל לפחות חלק מהנזקים שנגרמו לארה”ב, ולנשיא ביידן באופן אישי.

אך לא רק ארה”ב קברה את מדיניות ניהול הסכסוך. צריך לשאול את תושבי עוטף עזה ואת תושבי גבול הצפון אם הם מוכנים לחזור לבתיהם תחת תנאים של “ניהול הסכסוך”, או “ניהול הגבול”, כדי להבין עד כמה מושגים אלה לא רלבנטיים יותר. מיד לאחר תום הקרבות, תאלץ הממשלה לתת תשובות לגבי המדיניות שבה תנקוט כדי לשמור על שלום אזרחי ישראל, במיוחד לאורך הגבולות.  יש להניח כי בנימין נתניהו ושותפיו ינסו לחמוק מכל תשובה, תוך הצעות ל”הסדרים ביטחוניים”. אחרי ה=7 לאוקטובר ברור שרק גבול של שלום יכול להבטיח, לאורך זמן, את הביטחון שתושבי העוטף דורשים, ובצדק.

ארה”ב קברה לא רק את מדיניות ניהול הסכסוך, אלא את האיש אשר קידם אותה. מבחינת הממשל בנימין נתניהו הוא ישות פוליטית עם זמן קצוב. בין אם זה יהיה באמצעות משפטיו הפליליים, ובין אם זה יהיה כתוצאה מלחץ ציבורי, נתניהו יפנה את מקומו, ומבחינת ביידן ובלינקן הדבר חייב להיעשות בהקדם. לא מדבור רק בכישלונו של האיש, מדובר באינטרס אמריקאי ברור לדחוף קדימה תהליך שלום. עם נתניהו זהו דבר בלתי אפשרי. האיש ומדיניותו חייבים להיעלם.

מדינה פלסטינית: רק ביידן יכול. 

לאחרונה פורסמו בארה”ב סקרי בחירות אשר הראו שבעוד שנה דונלד טרמפ ינצח את ג’ו ביידן, ויחזור לנשיאות ארה”ב. מדובר בסקרים שנערכו במה שמוכנה “מדינות מפתח”, כלומר מדינות אשר בהן יוכרעו הבחירות. יש להניח שבנימין נתניהו קרא את אותם סקרים וחישב את האופן שבו יעצור או יאט את יוזמות ביידן לכינון מדינה פלסטינית. כל מה שנדרש מבחינתו של נתניהו הוא להמתין שנה, ואז יבוא חברו הטוב טרמפ ויעצור את הכול.

למען האמת יש לא מעט בעיות עם סקרים הנערכים שנה לפני בחירות, במיוחד כאשר מי שעורך אותם חייב להניח מי יבוא ומי לא יבוא להצביע.  אם היה צורך להדגים את החשיבות של גורם זה, היה מספיק להציץ בתוצאות של בחירות מיוחדות שנערכו במספר מדינות בארה”ב בתחילת נובמבר, כולל מדינות בהן יש רוב רפובליקני.  באוהיו, למשל, נערך משאל הצעה להוסיף תיקון לחוקה של המדינה אשר יגן על זכות ההפלה. המצדדים בתיקון ניצחו. במדינות אחרות כמו ווירג’יניה וקנטוקי זכו מועמדים דמוקרטים. גם בשני המקומות האלה סוגיית ההפלות הייתה מרכזית, מה שגרם לשיעור השתתפות גבוה מצד צעירים ונשים, וזה קבע את התוצאה. כדי לנצח ביידן צריך שגם בנובמבר שיעורי ההשתתפות בקבוצות דמוגרפיות שתומכים בו יהיה גבוה.

כל פוליטיקאי ישראלי מבין שהבחירות לנשיאות בנובמבר 2024 ישפיעו על המציאות שלאחר המלחמה הנוכחית. אם אצל נתניהו יש רצון להמתין עד לניצחון האפשרי של טרמפ, הרי אצל ביידן, המציאות שתתפתח בעזה, וביחסים בין ישראל לפלסטינים, צריכה להשתלב במאמציו להרחיק את טרמפ מהבית הלבן, וזה, כאמור, תלוי במשיכת קהלים צעירים בארה”ב אשר העניין הפלסטיני הפך להיות סוגייה חשובה במהלך החודש האחרון. ביידן  צריך לשכנע את מבקריו משמאל בתוך המפלגה שהוא פועל במלוא המרץ כדי ליישם את פתרון שתי המדינות.

לכן, מעתה ועד לנובמבר 2024, הסכסוך בין ישראל לפלסטין הופך להיות חלק מהמערכת הבחירות האמריקאית גם אם סוגיות פנים אמריקאיות יהיו בראש המערכה. המרכיב של מדינה פלסטינית וסיום הסכסוך המזרח תיכוני יכול בקלות להשתלב במערכת הבחירות של ביידן לצד סוגיות כמו הזכות להפלה, מאבק נגד משבר האקלים, הגבלה על כוחן של חברות ענק, ושיפור מצבן של משפחות עניות. בנושא של הסכם ישראלי – פלסטיני ביידן צריך להראות במעשים את תמיכתו במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל