מלחמת עזה בעיצומה, ואם לשפוט על פי הצהרות הגנרלים, היא רחוקה מסיומה. אף על פי כן, היא כבר הבהירה לרוב הגדול של אזרחי ישראל שממשלתם פשוט לא מתפקדת. לממשלה הנוכחית היו שתי מטרות עיקריות מיום הקמתה: הראשונה הייתה לחסל את כוחה של המערכת המשפטית, תוך ביטול משפטי נתניהו. המטרה השנייה הייתה להתנפל על השלל, על התקציבים, והמשרות הבכירות. באופק נראו הקומבינות, הפרויקטים, החוזים, החלוקה התקציבית למתנחלים, חרדים ומקורבים. איש לא הכין את ממשלת נתניהו להתמודדות עם משבר ומלחמה. השרים האמינו לאגדה, שהם עצמם עזרו להפיץ, לפיה בנימין נתניהו הוא סוג של גיבור על אשר תמיד יודע לצאת מכל משבר וכל צרה. עתה, הממשלה, לרבות ראשה, נראים כעדר שהלך לאיבוד.
נחמתם של שרי הממשלה היא העלייה הניכרת בגזענות ובתקיפות נגד ערבים מאז פרוץ המלחמה. לעת עתה לא בנימין נתניהו ולא אף אחד משרי הימין מצא לנכון לפעול להפסקת ההתקפות על פלשתינאים בידי מתנחלים, או לכל הפחות, לגנות את מקרי התקיפה בשטחים הכבושים. במובן מסוים, ניתן לראות בהסכמה בשתיקה לגזענות הגוברת סוג של רצון לחוש שהם עדיין אותם פוליטיקאים שיכולים לקבוע את התהליכים החברתיים והפוליטיים.
לאזרח מן השורה ברור היום שהמלחמה הנוכחית שונה מאד מכל אותם מבצעים וסבבים שנוהלו בעבר. מה שבולט לעין היא העצמאות הגדולה של הדרג הצבאי, לפחות בחודש הראשון לאחר המתקפה של החמאס על עוטף עזה. הצבא הוא זה שנלחם ומסביר את הלחימה ויעדיה. דובר צה”ל מפרש לאזרחים מדי ערב את משמעות האירועים השוטפים והעתידיים. בעת כתיבת פוסט זה צה”ל הודיע על מותם של 24 חיילים בעת הקרבות ברצועה, אך לעת עתה ישנה תמיכה מאד גדולה בהתנהגות הצבא ובאופן שבו הוא מנהל את המערכה.
מה שבולט עוד יותר, מתחילת המלחמה, הוא האופן שבו החברה האזרחית ממלאת תפקידים של סיוע לאוכלוסייה. המצב הקיצון שיצרה המלחמה חשפה את החולשה המבנית של מנגנון פוליטי/ממשלתי נטול יוזמות וכישורים. כמו בכל מלחמה, הישראלי זז ימינה, ונותן דרור לגזענות נגד ערבים, הפעם בצורה פיזית. אך בד בבד הוא בז ומתרחק מהליכוד ומיתר מפלגות הימין. בחודשים הקרובים יצטרך אותו ציבור להתמודד עם לא מעט שינויים בסביבתו הפוליטית והאזורית ורק אז אפשר יהיה להבין מה מלחמת עזה השאירה מאחוריה.
זוכרים את פתרון שתי המדינות?
ב-25 לאוקטובר הצהיר נשיא ארה”ב ג’ו בידן, שלאחר שהמלחמה הנוכחית תסתיים, אסור יהיה לחזור למציאות ששררה לפניה. הנשיא הדגיש שצריכים להגיע לפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלשתין. העיתונות הישראלית, אשר עדיין חיה במציאות של סכסוך אזורי, לא ראתה לנכון להבליט הצהרה זאת. בעבר יכול היה גם נתניהו להתייחס בזלזול להצהרה כזאת, מתוך ידיעה שארה”ב עסוקה מדי בזירות אחרות. אך לא זה המצב היום. כפי שכבר נכתב בפוסט קודם, הסכסוך ישראלי-פלשתיני הוא עכשיו חלק מהעימות הגלובאלי בין ארה”ב והאיחוד האירופי לבין רוסיה, אירן וסין. ארה”ב זקוקה למזרח תיכון בו יש סדר, בו לאירן או לרוסיה יש השפעה קטנה ככל האפשר. לשם כך יש צורך להגיע לפתרון לסכסוך בין ישראלים ופלשתינאים. הימין הישראלי, הימין החרד”לי, נערי הגבעות, הימין הגזעני, כל אלה הפכו להיות, בתוך תקופה קצרה מאד, למכשולים בפני אסטרטגיה גלובלית אמריקאית, ויטופלו בהתאם.
כבר היום ברור שהתפקיד שמשחקת ארה”ב במלחמה הוא שונה מאד ממה שהיה נהוג בסבבים קודמים, בהם הממשל העדיף לאמץ תפקיד סביל, עד לגבול מסוים, ולהתערב רק כאשר לדעתו המבצעים של ישראל מיצו את עצמם. הפעם ארה”ב הרבה יותר פעילה במעקב אחרי הקרבות, בניסיון לכוון מרחוק את התפתחות המלחמה, במתן גב לוגיסטי ואף הגנה פעילה על ישראל בנקודות תורפה אפשריות (כמו במקרה של ים סוף). כל זה מצביע על החשיבות שהממשל בוושינגטון נותן לאירועים בעזה, כחלק מהמערכה הכוללת נגד הציר הסמכותני/פופוליסטי, נגדו מתמודדת הברית אמריקאית – אירופית בשנים האחרונות.
בנימין נתניהו הוא לא האיש אשר יכול להגשים את המטרות של ארה”ב ואירופה, הוא למעשה מכשול להשגתן. קשריו עם אנשים כמו דונלד טרמפ וויקטור אורבן, מקרבים אותו למחנה הפופוליסטי-סמכותני-דתי נגדו מתייצבות ארה”ב ואירופה. קידום הרפורמה המשפטית, ומעל לכל התנגדותו לפתרון שתי המדינות, הופכים אותו לבעיה בעיני הממשל האמריקאי. במילים פשוטות, ראש ממשלת ישראל לא רק מתמודד עם קריסה באמון המקומי, הוא גם חדל להיות האיש אשר יכול לדבר בשם ישראל בפני בני בריתה. לא הוא האדם המתאים לעידן הנוכחי בפוליטיקה הגלובאלית, אשר ישראל היא חלק ממנה, במיוחד לאחר ה-7 לאוקטובר.
אם צריך להמר על האיש אשר הממשל הנוכחי היה רוצה לראות בראשות הממשלה בישראל, בני גנץ נראה כבחירה מתאימה הוא נטול כריזמה, ואין לו עמדות ברורות, הוא נוטה לא להתרחק “מהמוסכמות” בחברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותן. גנץ אינו פוליטיקאי שמקדם אידיאולוגיה, ובעיני האמריקאים הוא פתוח לשיתוף פעולה עם הממשל. זה לא אומר שארה”ב יכולה להוביל אותו לראשות הממשלה, אבל בהינתן תמיכתו בתוך ישראל, הממשל רואה בו שותף אפשרי לעתיד.
משלטון ימין על מלא אל הלא נודע האידיאולוגי
שתי זוויות אלה של הפוליטיקה הישראלית, המקומית והבינלאומית, מובילות למסקנה שכל המאמצים של בנימין נתניהו לשרוד את המשבר הנוכחי הם של טובע שנאחז בקנה קש. הצלחות צבאיות בפעולה מול החמאס נזקפות לזכות הצבא ומפקדיו. לעומת זאת כל כשלון או קושי יירשמו לחובתו של ראש הממשלה. בשורה התחתונה, המערכה שהוא מנהל נגד הצמרת הצבאית, תוך כדי מלחמה, רק מגבירה את העוינות כלפיו בציבור, כפי שהוכח בפרשת הציוץ שלו נגד ראש אמ”ן וראש השב”כ. יתר על כן, במקומות רבים, בשיחות פנים אל פנים ובאינטרנט, יש שאלות רבות לגבי מיקום הכוחות אשר היו צריכים להיות בעוטף עזה ב-7 לאוקטובר. העובדה ש-26 גדודים הועברו לגדה המערבית לשמור על מתנחלים לא נשכחת לרגע.
אף על פי כן, לא ניתן להניח שהימין יעלם לו מהפוליטיקה הישראלית, במיוחד כאשר החברה הישראלית ספוגה בגזענות ובעוינות לכל רעיון של שלום בין ישראלים לפלשתינאים. השאלה היא מה יקרה אם וכאשר ממשלה ישראלית תאמץ את כיוון המדיניות הרצויה לארה”ב, כחלק ממאבקה הגלובלי, ותחתור להסדר אזורי, אשר יתבסס על הסכם בין ישראל לרשות הפלשתינית. הדבר ידרוש שינויים אידיאולוגים ותמורות בכל מה שקשור לאותן “אמיתות מובנות מאליהן” שמנחות את החיים הציבוריים. לעת עתה, אפשר לדבר רק על הסכמה רחבה שהממשלה של “ימין על מלא” הוכחה ככישלון גדול, אשר לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המשבר שפרץ לאחר הטבח בעוטף עזה.
תמורות רעיוניות, אם יהיו, לא יהיו פתאומיות. הן יתפתחו לאורך זמן, בלי שהאזרחים ירגישו את השינויים בדימויים בהם הם עושים שימוש כדי לפרש את היום יום החברתי והפוליטי. יודגש שהתפתחות זאת תפתח את המרחב האידיאולוגי והפוליטי בישראל לסדרה של מאבקים, בו השמאל הישראל יכול לחזור לרלבנטיות, אם יידע להסביר את עמדותיו. לשם כך יהיה צורך להשאיר מאחור את “השמאל האקדמי”, את הפוליטיקה של זהויות, את וויכוחי הסרק על אירועים שהתרחשו בתחילת שנות החמישים, ולהחזיר את דיון לפתרון שתי המדינות, ולאימוץ של יעדים חברתיים של בנייה מחדש של השירותים החברתיים, תיקון נזקי הניאו ליברליזם, שיתוף יהודי ערבי, הגנה של זכויות עובדים, במיוחד אלה החלשים, והקטנה מתמדת של פערים כלכליים וחברתיים.
אין לדעת מתי ייערכו הבחירות הבאות בישראל, ומה תהיה הקונסטלציה של המפלגות שישתתפו בהן. לעת עתה נראה שהשלטון הנוכחי יכול לדחות את הבחירות, למרות הלחץ הצפוי מהרחוב לקיימן. לכשיסתיימו הקרבות בעזה העימות הפוליטי הראשון ייסוב סביב שאלת אופי החקירה הדרושה לבחון את המחדלים של תחילת הלחימה, ובמיוחד הטבח בעוטף עזה. הדרישה העיקרית בציבור הרחב תהיה להקים ועדת חקירה ממלכתית, אשר תהיה מסוגלת לבחון את ההתנהגות של הדרג המדיני והדרג הצבאי. אפשר להניח שוועדה כזו תקום, כנגד רצונו של נתניהו, בגלל הלחץ הציבורי. יחד עם זאת, דיון על וועדה כזאת מקדימה את זמנו, שכן לפנינו חודשים של לחימה ולא מעט הרג בשני הצדדים.
משמעות הדבר היא שישראל תכנס, בסוף הקרבות, למצב פוליטי בלתי אפשרי, בו קיימת ממשלה, ולה כל הסמכויות, אך הלגיטימיות שלה בעיני הציבור תהיה אפסית. אם מוסיפים לכך מצב כלכלי בעייתי, שלא נתניהו ולא שריו יוכלו להתמודד איתו, עם רמת אמון כמעט אפסית מצד הציבור. אם זה אכן יהיה מצב, החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל ייכנסו לטריטוריה לא נודעת.
