יותר משבועיים חלפו מאז מסע ההרג והרצח בישובים הישראלים הצמודים לגבול עם רצועת עזה. כמעט כל האוכלוסייה הישראלית שהתגוררה במקום עזבה, והיא נתונה לחרדה וכאב שלא יחלפו במהרה. מאז מתקפת הטרור של החמאס האוכלוסייה האזרחית בעזה, מעל לשני מיליון בני אדם, נתונה לסכנה של פגיעה בעקבות הפצצות חיל אוויר. מחצית מאוכלוסייה זאת הצטוותה לעזוב את ביתם ולנוע אל דרום הרצועה. כל זה קורה כאשר צה”ל מתכונן לפלוש לרצועה, בניסיון לחסל את כוחו הצבאי של החמאס, ולהפסיק את שליטתו ברצועה. לעת עתה, המערכת הפוליטית בישראל מתחילה לחשוב שבנימין נתניהו לא להוט לסילוק החמאס מהרצועה.
הכרוניקה העצובה הזאת, של מוות, הרס וכאב, לא יכולה להיות שלמה אם מתעלמים ממשמעותה העמוקה לעתיד החברה הישראלית, ועתיד היחסים בין ישראל והפלשתינאים. חשיבות האירועים מאז ה-7 לאוקטובר, ושל אלה שעוד יבואו, טמונה בשינויים אשר עתידים להתרחש בתוך ישראל, וביחסיה עם הפלשתינאים ומדינות ערב. מבחינה זאת קיימת ההקבלה בין המלחמה הנוכחית לזאת של אוקטובר 1973.
המלחמה היא תוצאה של הערכות שגויות של שני הצדדים. בנימין נתניהו טיפח במשך יותר מעשור את אשליה שניתן לחיות לצד משטר איסלמי רצחני ולהכיל אותו. ביסוד מדיניותו הייתה האמונה ששלטון חמאס ברצועה משרתת את האינטרס של הימין הישראלי, שהחמאס הוא כלי למניעת כל התקדמות לקראת הסדר עם הפלשתינאים, שכן שליטתו בעזה מחלישה את הרשות הפלשתינית. החלשתה המשמעותית של הרשות, ועליית הפעילות של החמאס, התאימו מאד לתוכניות ושאיפות של קואליציית “הימין על “מלא” של ראש הממשלה.
החמאס החליט להצית את המלחמה כדי לנצל את מה שתפסו כחולשה ישראלית, נוכח המתחים הפוליטיים והחברתיים של השנים האחרונות. יתכן שלכך יתווסף בקשה אירנית לבצע את המתקפה, כדי לפוצץ את המו”מ בין ישראל לסעודיה. בין אם הייתה בקשה אירנית ובין אם לאו התוצאה היא אותה תוצאה: אסון הומניטרי וכלכלי בשני הצדדים.
הרחוב תופס את השלטון
במשך ימי הלחימה הציבור הישראלי נחשף לעובדה בסיסית אחת: הוא אינו יכול לסמוך על הממשלה, בכל מה שקשור לטיפול בצרכים האזרחים. מצב זה הוא תוצאה, בין היתר, של ההרס השיטתי של המגזר הציבורי בישראל מזה שני עשורים, במיוחד בכל מה שקשור לשירותי רווחה, חינוך ובריאות. ספק אם שרים מוכשרים היו יכולים להתמודד עם מצב החרום בתנאים הפיזיים, כוח האדם והתקציבים של השירותים הציבוריים הקיימים היום. המציאות בישראל היא של מחסור בכוח אדם, מחסור בתקציבים ותקנות שמגבילות במקרים רבים את זכויות האזרחים.
אך המחסור במשאבים הוא רק חלק, אם כי משמעותי, של המשבר בשירותים לאזרח. כבר בשבוע הראשון של המלחמה הציבור בישראל נחשף לתפקוד הקלוקל של שרי ממשלת נתניהו. אם לומר את זה בפשטות השרים אינם מסוגלים להניע את המנגנון הממשלתי שעדיין קיים, ואמור לאפשר חיים אזרחיים, וסיוע למשפחות בזמן הקרבות. שרי ישראל פשוט נעלמו ונאלמו. אולי הם ממתינים לדף הנחיות של בנימין נתניהו בענייני משרדיהם.
עוד בפרוץ המלחמה האוכלוסייה הישראלית ידעה שאין היא יכולה לסמוך על המנגנון הממשלתי כדי לסייע לתושבים הסמוכים לרצועת עזה. רק התארגנות אזרחית הצליחה לסייע לאותם תושבים ולספק צרכיהם היום יומיים בימים הראשונים של הלחימה. השיתוק הממשלתי הבליט את פעולתן והשפעתן של אותן רשתות חברתיות שהתפתחו במהלך חודשי המחאה, וההתארגנות מלמטה שהמחאה קידמה וביססה. חלק מהקבוצות שצמחו בעת המחאה הסיטו את פעילותן למילוי משימות אזרחיות בקרב האוכלוסייה. הדבר מלמד עד כמה החברה האזרחית הישראלית התחזקה, יחסית למה שהיה פעם מנגנון ממשלתי כל יכול.
להתפתחויות האלה יש משמעות חברתית ופוליטית חשובות. ראשית, גם אם ההפיכה המשטרית מחוסלת, התנועה החברתית שקמה כדי למנוע אותה עשויה עתה להתפשט לתחומים נוספים, בעלי קשר ישיר לדמוקרטיה הישראלית. ניתן להניח בתום המלחמה הפוליטיקה תישאר “למטה”, ברחוב, שהישראלים יגלו שיש להם כוח בתור אזרחים. כאשר ההגנה על דמוקרטיה מתרחשת ברחוב, על ידי אזרחים, יש סיכויים גדולים שהנושאים אשר מחייבים שמירה וקידום יתרחבו ויכללו נושאים שעד היום טרם עלו לדיון, כמו זכויות אדם או חופש הביטוי.
זוכרים את האזרחים הערבים בישראל?
לא מעט אנשי ימין בישראל, כולל בממשלה, התאכזבו מתגובת האזרחים הערבים. ההנחה הסבירה היא שהם ציפו למהומות, הפגנות ואלימות, אשר היו “מצדיקות” את הפעלת המשטרה ומשמר הגבול בישובים הערבים, והוקעתם בידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת. הערבים, כידוע, “לא סיפקו את הסחורה”. נכון שאי אפשר לדעת אם מצב זה יימשך, אבל, לעת עתה, האוכלוסייה הערבית והמנהיגות הפוליטית שלה מתנהגים על פי האינטרסים שלהם, למרות לא מעט פרובוקציות מצד המשטרה והבן גבירים למיניהם.
יחד עם זאת, כדאי להזכיר שגם הפעם האוכלוסייה הערבית בישראל נשארת מחוץ לאותן רשתות של אנשי המחאה והדמוקרטיה. האוכלוסייה הערבית בישראל, מבודדת ונאלצת להתמודד בעצמה עם השלכות המלחמה. יש לא מעט גזענים בישראל, גם סביב שולחן הממשלה, אשר דורשים מהאזרחים הערבים “נאמנות”, אך מתעקשים להנציח את המדיניות המפלה ערבים בכל תחומי החיים. אלה הם האנשים שהפסיקו את המערכה לצמצום הפשע והרציחות בערים ובכפרים הערבים.הם גם אלה אשר רואים בכל ערבי איום, ועושים כל מאמץ להפריד בין יהודים וערבים.
החברה הערבית ישראלים חיה במשבר מתמיד מזה כמה שנים. הגל הגואה של פשע ורציחות, הפירור הפוליטי, הגזענות הגואה, האפליה הממוסד שמתבטאת בכל תחומי החיים. המלחמה הנוכחית היא עוד קללה שנופלת עליה בסדרה של מכות שנחתו על האוכלוסייה בשנים האחרונות. לכל אלה צריך להוסיף את העיוורון של הרוב היהודי בישראל למצבם האומלל של האזרחים הערבים. התקווה היחידה שקיימת בשלב זה היא שבעקבות המלחמה, כל אותם אנשי המחאה יבינו שכל עוד יש אפליה ממסדית, כל עוד המנגנונים הממשלתיים ישאירו את הערבים מחוץ לתחום, והייצוג הפוליטי שלהם ייחשב ל”איום”, הדמוקרטיה בישראל תהיה נכה, במקרה הטוב. במילים פשוטות, ההפיכה המשטרית חייה וקיימת בקהילות הערביות.
מכל הטעמים האלה, אחד המבחנים העיקריים של אותן קבוצות שיצאו להגנת הדמוקרטיה בישראל הוא היכולת שלהן להכיל את האזרחים הערבים. למעשה, רק ברית יהודית-ערבית יכולה להבטיח שישראל שלאחר הביביזם והמלחמה הנוכחית תתקדם על מסלול דמוקרטי ושוויוני, הקטגוריה החשובה ביותר תהיה של אזרחות שווה זכויות מהקיפה את כל חלקי האוכלוסייה.
איך יחביאו את הכיבוש?
עד היום ההתנגדות לנתניהו היית מסוגלת להתעלם מסוגיית הכיבוש, ולראות במציאות הקיימת בגדה המערבית עניין משני, ש”נתון למחלוקת פנימית”, כאילו כינונו של משטר אפרטהייד הוא עניין של טעם אישי, ואדם מנומס לא אמור להתייחס אליו בפומבי. מעתה יהיה ברור לכל אזרח שהחברה הישראלית משלמת מחיר עצום כדי להמשיך בסיפוח הגדה המערבית תוך שלילת זכויותיהם של תושביה הפלשתינאים.
נתניהו ואנשיו העדיפו את הטרור של חבורה איסלמית קיצונית על פני האפשרות שהרשות הפלשתינית תמשול ותנהל את עזה, כחלק מהאסטרטגיה של סיפוח למעשה של הגדה המערבית, והנהגת משטר אפרטהייד. החמאס מצידו ראה בנתניהו את האיש אשר ימוטט את הרשות הפלשתינית, מה שהיה הופך את שולטי עזה לקובעי המדיניות הפלשתינית גם בגדה המערבית. שני הצדדים מתעבים כל ניסיון להגיע להבנות פוליטיות, דוגמת הסכמי קמפ דייוויד.
אלא שהאיזון בין שני הצדדים תמיד היה חשוף לשיקולים שגויים, בדיוק כפי שהתרחש ב-7 לאוקטובר. בסופו של העימות הצבאי, לאחר מותם של בני אדם רבים מאד, משני צדדי הגבול, יתכן שגם נתניהו וחבורתו וגם החמאס ימצאו את עצמם מפנים את הזירה. השאלה המהותית במקרה זה היא מי יבוא במקומם, ומה תהיה המדיניות של הצד הפלשתיני והצד הישראלי.
ניתן למצוא רמז לתשובה אפשרית בבואם של נשיא ארה”ב ומנהיגים אחרים לישראל ולאזור, בימי הלחימה עצמה. עקרונית, ביקור המנהיגים הזרים נועד למנוע הסלמה נוספת של המלחמה, בעיקר בגבול הצפוני של ישראל. אך הביקורים גם מסמנים תפנית משמעותית בהתייחסות של ארה”ב ואירופה לסכסוך הישראלי-פלשתיני. ממשלו של הנשיא ג’ו בידן החליט מראשיתו שאת הסכסוך הישראלי-פלשתיני אי אפשר לפתור ומוטב במקרה זה תת לו להתנהל, כל עוד לא נחצים קווים אדומים. אך הקווים אכן נחצו, ועכשיו ברור שאין זה עניין מקומי או אזורי, אלא חלק ממערכה הרבה יותר רחבה.
אותה מערכה מביאה את הממשל האמריקאי למסקנה שארה”ב צריכה לחזור למזרח התיכון, ולעסוק באינטנסיביות ביחסים בין ישראל לעולם הערבי, ובפרט בעימות בין ישראל לפלשתינאים. ממשל בידן לא יוכל להתעלם עוד מהרשות הפלשתינית, ולא תגביל את להבטחת המשך קיומו ברמה נמוכה מאד של פעילות. אין גוף אחר אשר יכול לנהל מו”מ עם ישראל על עתיד העם הפלשתיני בעזה ובגדה המערבית. מבחינה זאת ההתקפה של החמאס ב-7 לאוקטובר, והאירועים שבאו בעקבותיה, הם איום ממשי לא רק לאסלאם הקיצוני, אלא גם לביביזם ולימין הישראלי.
אם אכן יסולק החמאס מהשלטון ברצועה, לאחר ריסוק כוחו הצבאי, ייווצר חלל ריק שלטוני אשר יעמיד את כל הצדדים לסכסוך, לרבות האו”ם, ארה”ב והאיחוד האירופי בפני החלטות קשות, ובראשן מי ייקח על עצמו את תפקיד השליט ברצועה. אין ספק שהימין בישראל, גם אם יהיה חבול, יתבע את הפיכתה של עזה לשטח כבוש, בו ישראל תקים התנחלויות, ותתעמר על האוכלוסייה האזרחית, בדיוק כפי שהיא עושה זאת בשטחים הכבושים בגדה המערבית.
אלא שבמציאות הפוליטית הצפויה בישראל שלאחר המלחמה, החלטה כזאת עשויה להיתקל בהתנגדות מקומית גדולה מאד, שלא לדבר על ההתנגדות הבינלאומית. צריך גם להביא בחשבון את המאבקים הפנימיים אשר יתפתחו בתוך הימין, ובמיוחד בתוך הליכוד, מיד לאחר תום הקרבות. במרכז אותם מאבקים יהיה בנימין נתניהו ועתידו כ”ראש המחנה”.
למעשה, הרשות הפלשתינית יכולה לראות בהתפתחויות של השבוע האחרון, והקרבות הצפויים בשבועות הקרובים, פתח לשבירת המצור שהטיל עליה ה”שותפות” בין חמאס לישראל. בעיני העולם היא נשארת הנציג הבלעדי והלגיטימי של האוכלוסייה הפלשתינית, למרות חולשתה. לארה”ב ובני בריתה אין ברירה אלא לחזק את הרשות ולהבטיח את המשך קיומה.לא בנימין נתניהו ולא אף אחד מבני בריתו יוכל לטעון שהרשות אינה יכולה לדבר בשם כל העם הפלשתיני. יתר על כן, הבסיס היחידי ממנו ניתן יהיה להתחיל כל משא ומתן בין ישראל לרשות הוא הסכם קמפ דייוויד, אשר על מותו בישר בנימין נתניהו כל כך הרבה פעמים.
