יש להניח שסטודנטים חדשים לכלכלה עדיין שומעים, אי שם בשיעורים הראשונים של מבוא לכלכלה, את המושג “חוק התפוקה השולית הפוחתת”. במילים פשוטות, הכוונה היא לירידה בתפוקה הנוספת בכל פעם שמוסיפים תשומות משתנות למשאב קבוע. לפי אותו “כלל”, אם המשאב הקבוע לא יגדל, התפוקה הנוספת של משאבים תהיה תקטן כל הזמן, וסוף אף תהיה שלילית.
פוליטיקאים ישראלים, מאיתמר בן גביר ועד ליאיר לפיד, כנראה לא שמעו, או לא זוכרים ששמעו, על אותו “כלל”. העובדה היא שהם מתעקשים לנהל כל שנה או שנתיים עוד מערכה נגד הפלשתינאים בעזה, תוך כדי מתן שמות בעלי “השראה” לאותם “מבצעים”. יש משהו מייאש, ומגוחך, בדבקות של פוליטיקאים וגנראלים ישראלים באמונה שאם ישתמשו בפצצות יותר מדויקות, ויהרגו עוד ועוד “בכירים”, אפשר יהיה למנוע מארגונים כמו הג’יהאד האיסלמי או החמאס את הרצון לאתגר את ישראל.
הרוטינה כבר מוכרת. אחד הצדדים יוזם מהלך כלשהו, הצד השני מגיב, ותוך זמן קצר ישובים ישראלים מופצצים, ופלשתינאים -לוחמים ואזרחים- נהרגים. פעם זה שלשה ילדים שרצים על החוף, ופעם זה ילדים שישנים בבית הוריהם, ובלי שיידעו הם הופכים להיות סתם “בלתי מעורבים” ברי מינן. עד מהרה ישראל מכריזה על חלק מהמתים כ”בכירים” או בכירים מאד”, ויומיים לאחר מכן תפקידם מתמלא על ידי חבר אחר באותו ארגון. בסוף מוכרזת הפסקת אש, הפוליטיקאים הישראלים, בממשלה ובאופוזיציה מכריזים שאין לנהג כל משא ומתן עם ההנהגה הפלשתינית בגדה המערבית. מבחינתם עדיפה השגרה האלימה עם הג’יהאד והחמאס.
אם לחזור לאותו כלל של התפוקה השולית הפוחתת, חייבים לציין שהוא מתייחס לא רק לתועלת הצבאית או המדינית של כל סבב נוסף של לחימה. הכלל חל גם על התועלת הפוליטית שפוליטיקאים מפיקים ממבצעים שחוזרים על עצמם, עד כדי כך שהאוכלוסייה כבר לא זוכרת למה הם התרחשו, מה קרה בהם, מי ניהל אותם ואיך הם הסתיימו. כדי לחסוך משאבי זיכרון הם כולם מקוטלגים תחת המילה “סבב”. מעין רוטינה שקיימת, ולא ניתן להימנע ממנה. טוב יעשו בנימין נתניהו וחבורת החנפנים שלו אם ישימו לב שהתהילה מכל סבב כזה היא פחותה, וחולפת מהר יותר.
מה שככל הנראה מונע מבכירי השלטון והצבא בישראל להבין באיזה עולם הם חיים הוא חוסר העניין של העולם במה שקורה בפינה הזו של המזרח התיכון. כמו שכבר נטען כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה מקומות, לעולם נמאס ממה המכונה “סכסוך במזרח התיכון”. יש לו דברים יותר חשובים לעסוק בהם, ובהינתן סוג ואיכות הפוליטיקאים המקומיים, אין להם כל עניין להשקיע במציאת נתיבים חדשים.
למען האמת, כל פוליטיקאי ישראלי, מאלה שמתראיינים יום יום באמצעי התקשורת, יודע שזה המצב, וזה לא ממש מפריע לו. כל מה שחשוב לאותם אנשי ליכוד, ציונות דתית, כחול לבן או יש עתיד היא לנסות לייחס לעצמם קצת מאותה “תהילה” הקשורה למבצע האחרון. כנראה שאיש לא טורח להסביר להם שתושבי ישראל הופכים להיות אדישים יותר לדעותיהם, וספקניים יותר בקשר לתועלת שתופק מהסבב האחרון, גם אם שמו “אגרטל פורח” או “סיבוב בגן”.
בעתיד הנראה לעין אנו נמשיך לצפות באותם אנשים ולשמוע את אותם דברים ריקים מתוכן, במעין מצעד איוולת שלא מסתיים. את מי שינסה להשמיע דברים אחרים, בדרך כלל אנשי שמאל, התקשורת הישראלית תמשיך להחרים, פן מישהו עוד ישמיע את מה שקו המחשבה השלטת כל כך נחרד ממנו: שהפתרון למבוי הסתום אליו נקלעה ישראל אפשר למצוא רק באמצעות משא ומתן עם נציגי העם הפלשתיני, שכל עוד נקדש את הכיבוש לא ניתן למצוא סוף לאלימות המחזורית, ושמיליון “סבבים” לא יצליחו לשכנע את הפלשתינים להסכים לכיבוש והשלכותיו.
אלא שגם מה שנותר מהשמאל הישראלי אינו יכול לטעון שהוא עשה ככל יכולתו כדי להציג בפני האזרחים את ההשלכות של הכיבוש והאיוולת של סבבי הלחימה מול אותו מחנה פליטים ענק הקיים ברצועת עזה. יש מי שהמציא לעצמו את התואר “סוציאל דמוקרט“, כדי להצדיק את הימנעותו משאלת הכיבוש והשלכותיו. מהצד השני יש מי אימץ רטוריקה זהותנית/שבטית אשר ממקדת את כל הביקורת בסוגיות תרבותיות, ולא בהשלכות של חברה מעמדית בה לכיבוש ודיכוי של עם אחר יש תפקיד מרכזי.
כדאי, בשלב זה, להזכיר את הזהות בין הימין הלאומני הישראלי לבין האידיאולוגיה הניאו ליברלית. מבחינת הכוחות הפוליטיים שמאחורי הכיבוש, האפרטהייד והגזענות היהודית אימוץ של הגישה של “עליונות השווקים” הוא עניין טבעי. אין בכלל לבטים בין הרצון להנהיג משטר גזעני וכובש לבין הרצון לבסס את חיי החברה הישראלית על “חוקי השוק.” ככל הנראה הממסד הפוליטי והרעיוני בישראל לא רואה כל בעיה בקידום מבצע הפצצות בעזה כל שנה או שנתיים, ובו בזמן להגביל זכויות עובדים ולקצץ בשירותים חברתיים.
החברה הישראלית זקוקה לשמאל לוחם ואמיתי, אשר יעמיד בעדיפות גבוהה לחשוף את הקשר בין הכיבוש לבין המציאות בעזה. זהו תנאי הכרחי כדי למנוע את מרוץ הסבבים הקטלני. כדי להגיע לאפשרות של פעולה אפקטיבית יש לוותר על כל אותם דיבורים על זהויות, הגמוניה ושבטים. בו בזמן, צריכים להגדיר בבירור את הצורך בשמאל ישראלי יהודי – ערבי אשר מתייצב נגד אלימות ודורסנות, נגד הכיבוש ונגד הגזענות, ונגד סדר היום הניאו ליברלי אשר השתלט על החברה הישראלית. כל ניסיון לברוח מהמטרות האלה רק יחזק את המרכיבים הלאומנים בשני הצדדים ויאפשר את המשך הכיבוש.
על השמאל להאמין שיש ביכולתו לגייס כוחות בתוך החברה הישראלית אשר יקדמו סדר יום כזה. במציאות בה הפוליטיקה ירדה לרחוב, והתארגנות הפוליטית מתרחשת למטה, יש לשמאל אפשרויות לא מעטות, בתנאי שהוא יודע להתגבר על פוליטיקה של זהויות, על סיפורי שבטים ועל חיפוש אחרי עלבונות עדתיים. במציאות אשר התגבשה בשנים האחרונות בישראל יש מקום נרחב לפעילות שמאלית אשר תתבסס על שלשה מרכיבים בסיסיים: שיתוף פעולה יהודי ערבי, התנגדות עיקשת לכיבוש ופעילות נגד הסדר הניאו ליברלי ובעד העצמת התארגנות של שכירים.
דווקא האופן בו הסתיים ה”מבצע” האחרון בעזה מדגים את העייפות שקיימת בחברה הישראלית מכיווני הפעולה של הפוליטיקה המסורתית. הדמורליזציה הכללית המאפיינת את השמאל בימים אלה אינה תואמת את האפשרויות שנפתחות, בהתנגדות ברמת הבסיס, בפוליטיקה של רחוב, ביכולת לגייס אנשי היום יום לפוליטיקה פעילה של מחאה נגד הניסיון לחרב את החברה האזרחית הישראלית.
יתר על כן, את האירועים של השנה האחרונה צריך השמאל לנתח בפרספקטיבה ארוכת טווח. המחאה ברחובות היא חלק מתהליך שהחל בשנת 2011, כאשר הפוליטיקה הובלה לרחובות. מאז לצד הפוליטיקה המפלגתית, ובמקביל אליה, התפתחה בישראל פוליטיקה שבאה מלמטה, ממה שהיה צריך להיות הבסיס החברתי של השמאל המקומי. בפועל, הזדמנות זאת הוחמצה. היו לכך סיבות רבות, כולל סיבות שלא תלויים בגופים השמאליים בישראל. אבל הייתה גם מידה גדולה של בלבול רעיוני ופוליטי שאפיין את ההתארגנויות של השמאל, לרבות “מלחמת הזהויות” והמחשבה שניתן להתחמק מהדיון על הכיבוש, ולהסתפק בדיבורים ריקים על סוציאל דמוקרטיה.
הדברים האלה נכתבים לא כסיכום של פרק היסטורי, אלא כקריאה להפקת לקחים מכמעט שני עשורים של הזדמנויות של חלפו ולא נוצלו. כאמור, הבסיס החברתי והפוליטי לתפנית, לדרך חדשה של השמאל הישראלי, קיים ופעיל. נזקיה של מדיניות הכיבוש הפכו להיות ל”ידע עממי”, לרבות הקשר בינה לבין הניאו ליברליזם, פשיטת הרגל המוסרית והערכית של מדיניות הימין הלאומני/דתי גלויה לעין. הגיע הזמן להפוך את הידע הזה למסרים פוליטיים של ממש.
