צומת פת, הקטמונים, ירושלים. אמצע ספטמבר בשעות הערב. במקום מתקיימת אספת בחירות של הליכוד. הנואם הוא בנימין נתניהו, בתוך תא הזכוכית הנייד המכונה “ביביבא”. קהל שומעיו של נתניהו מונה 250 עד 300 איש. במונחים של שכונה בה יש רוב מוחלט לליכוד, זהו מספר נמוך, אפילו נמוך מאד. המארגנים, שהגיעו לשכונה כמה שעות קודם לכן, מנסים לפצות על מיעוט המשתתפים באמצעות בקשות להרים עוצמת קולות התמיכה ומחיאות הכפיים.
זאת עדות אישית של אספת רחוב אחת של הליכוד במקום בו התמיכה בו היא מסיבית. אין דרך לדעת האם היא מייצגת מה שמתרחש במקומות אחרים. צריך גם לזכור שאספות בחירות נעלמו להם, והיום תעמולת הבחירות והמסרים לבוחרים מתרחשים בתוך סביבה דיגיטלית. אלא שעבור נתניהו, המציאות החדשה אינה הולמת את שאיפותיו. בכל סדרת מערכות הבחירות שנרשמו בישראל מאז 2019, שיעור ההצבעה בקרב תומכיו לא הגיע לרמה שנדרשת כדי להתגבר על יריביו.
בפוסט שהופיע לפני כמה שנים, לפני סבבי הבחירות הנוכחיים, נטען שיש סימנים לירידה לאורך זמן של שיעור ההצבעה במה שנקרא “מעוזי הליכוד”. היוצא מן הכלל הבולט היו הבחירות של 2015, בהן בנימין נתניהו גייס את הפחד והשנאה כלפי ערבים כדי להביא את תומכיו לקלפי, כך ששיעור ההצבעה הכללי הגיע ל-72.4%, הגבוה ביותר מזה שנים רבות. אלא שארבע שנים לאחר מכן, ב-2019 המגמה של ירידה איטית בשיעורי ההצבעה ב”ערי הליכוד” חזרה. אמנם שיעור ההצבעה הכללי עלה שוב ל-71%, אך חלק גדול מתוספת המצביעים נבעה מהתגברות שיעור ההצבעה בקרב המצביעים הערבים. מגמת הירידה בשיעור ההצבעה ב”ערי הליכוד” נמשכה ביתר שאת בבחירות של מארס 2021, והיא שהובילה לכישלונו של נתניהו, ועלייתה של מה שכונה “ממשלת השינוי”, למרות ירידה בולטת בשיעור ההצבעה בישובים ערבים.
יתכן שחלק מההסבר לירידה בשיעור ההצבעה בערים וישובים בהם הליכוד חזק נעוץ בשינוי עמדות בקרב צעירים שהיגרו אל המרכזים העירוניים הגדולים, ועדיין רשומים בערי המקור. יתכן וחלק גדול מהם נמנעו מהצבעה במערכות האחרונות. מכיוון שלא נערך על כך כל מחקר, הדבר יישאר לעת עתה בגדר השערה. יחד עם זאת, מה שמתרחש בליכוד הוא רק דוגמא לתמורות במבנה הפוליטי. אכן, מאחורי הסדרה של מערכות בחירות ישנו תהליך מתמשך של שינוי במערך המפלגתי בישראל. הפרדיגמה של שני ה”גושים” המפלגתיים המתמודדים ביניהם על שליטה בממשלה, כאשר הציבור הערבי נשאר תמיד בחוץ, הולך ומשתנה. גם אם הוא עדיין נראה תקף.
אין ספק שההתנגדות לבנימין נתניהו הוא מניע בעל חשיבות לרבים מהאזרחים המשתתפים בבחירות בישראל. נתניהו, כפי שצוין, מגלם שורה של תהליכים, דומים לאלה שמתרחשים במקומות אחרים ובמרכזם עלייתו של הפופוליזם הסמכותני. זאת הסיבה שקשה להפריד בין ההתנגדות לנתניהו האדם לבין ההתנגדות לתהליכים המזוהים איתו. מאחורי הפופוליזם הסמכותני נמצא תהליך חברתי עמוק ומואץ, אשר שינה את המציאות הישראלית לחלוטין. אותו פופוליזם לא היה מתפתח לולא צמיחתו ושגשוגו של הניאו ליברליזם הישראלי, אשר הותיר ומותיר מאחוריו הרס של מוסדות “מסורתיים” כתופעת לוואי של פירור החברה. העדר חלופה שמאלית ראויה, ושיתוף הפעולה המלא של מפלגת העבודה עם מגמות אלה הפכו את הפופוליזם הסמכותני לחלופה פוליטית יחידה לחלקים גדולים של אוכלוסיית ישראל.
הפופוליזם הסמכותני הישראלי אינו שונה מדומיו במדינות אחרות. הוא כולל סגידה למנהיג, גזענות, בוז עמוק לדמוקרטיה ליברלית והאשמת השמאל כמי שפוגע בזכויות של בני המקום, או יוזם מזימות שנועדו לגנוב את זהותו. את המאפיינים האלה ניתן למצוא בחברה הישראלית בקלות. בנימין נתניהו הוא אחד ממחוללי הניאו ליברליזם בישראל, אך ביבי הוא מנהיג של חלק מקורבנותיו. שני המרכיבים העיקריים של אסטרטגיית נתניהו בביצור מעמדו היו הפוליטיקה של הזהויות והפיכת הכיבוש לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. אחת מהצלחותיו של מדיניות נתניהו, על שני כובעיו, היה להפוך את הכיבוש ואת ההתקדמות אל עבר האפרטהייד למשהו שהוא לא רק “נורמלי”, אלא חלק מסדר קוסמי/דתי. במציאות הישראלית. הכישלון של תהליך אוסלו אפשר את נרמול הזוועה היום יומית, והפך אותה לחלק אינטגרלי של הזהות הקולקטיבית
הפופוליזם הסמכותני, כפי שהתגבש בישראל הינו שילוב של פוליטיקה של זהויות, מיסטיקה דתית ולאומנות קיצונית. הוא מגדיר מי נכלל בקטגוריה של “אנחנו” ומי הם “אויבנו”. שיאו של אותו פופוליזם נרשם במהלך העשור הראשון של העשור, והוא שהחזיר את נתניהו לראשות הממשלה ב-2009. המציאות הזאת החלה להישחק החל מהמחאה הגדולה של 2011. השחיקה נמשכת לאורך כל השנים עד לימים אלה. כפי שהודגש בפוסטים קודמים, השנים שחלפו מאז 2011 מאופיינות במחאה חברתית ופוליטית אשר מתפרצת סביב נושאים שונים, כאשר הביטוי האחרון שלה, לעת עתה, הן ההפגנות נגד נתניהו שהחלו לאחר 2020. לכן, העשור האחרון ייזכר כראשיתו של התפוררות המערך הפוליטי שנולד בשנות ה-90 והגיע לשיאו כעבור כעשרים שנה. זאת גם המגמה פוליטית אשר מאתגרת כבר העשור ויותר את הפופוליזם הסמכותני.
הביטוי הבולט של של מגמה זו הוא הקרע בתוך הקואליציה אשר הייתה אמורה להשאיר את נתניהו בשלטון. התלות הגוברת שלו במפגלגות חרדיות ודתיות הרחיקה את היסוד החילוני בימין. אכן, הסדק הראשון של הסדר הביביסטי הפך להיות גלוי לכל אחרי הבחירות של 2019, כאשר אביגדור ליברמן ומפלגתו נפרדו מהגוש הימני, בגלל התפתחויות הפנימיות באלקטורט שלו, בו גברה ההתנגדות לממסד הדתי והמפלגות הדתיות. בניהם של אלה שהיגרו לישראל לפני 30 שנים מברה”מ לשעבר, הם חלק מהדור הצעיר הישראלי, אותו דור אשר פוגש את המציאות הניאו ליברלית מצד אחד, והשילוב של לאומנות ודת מצד שני. עבור ליברמן אישית הקרע עם נתניהו הוא עניין טקטי, אך עבור הציבור שתומך בו מדובר במשהו הרבה יותר עמוק.
לאחר הבחירות של 2021 היו אלה נפתלי בנט וגדעון סער שנטשו את נתניהו. הם ייצגו את השוליים בימין שהתנגדו לכיוון הפופוליסטי והסמכותני של מנהיג הליכוד. הפרשנות המקובלת היא שתזוזות אלה נובעים מהיחס אל בנימין נתניהו. לפי גרסה זאת, מה שמניע את השינוי במערך המפלגתי טמון בסיסמה “רק לא ביבי”. אם הפרשנות שניתנה פה להתפתחויות הפוליטיות היא נכונה, הרי שמדובר בתופעה אשר מקורה במבנה הפוליטי עצמו והשינויים המתרחשים בתוכו.
התהליך השלישי שתחולל במהלך מערכות הבחירות האחרונות נוגע לאזרחים הערבים, והוא אחד המהלכים החשובים ביותר בפוליטיקה הישראלית. כניסתה של פלג התנועה המוסלמית למה שכונה “ממשלת השינוי” סימנה את השינוי בחברה הערבית הישראלית, אם כי רב האוכלוסייה הערבית עדיין שרוי בהתלבטויות ולא מעט פחדים. מה שיתרחש בעתיד תלוי באופן בו החברה הישראלית כולה יגיב ליוזמות מצד האזרחים הערבים
על החברה הישראלית כולה האחריות ליצירת מצב בו האזרחים הערבים חשים צורך להצביע. מה שמפליא היא העובדה שאותה מערכת פוליטית אשר דאגה להדיר את האוכלוסייה הערבית מהחיים הפוליטיים בישראל במשך עשרות שנים, מצפה עתה שאותם בני אדם יבואו בהתלהבות לקלפי ביום הבחירות וישחקו את התפקיד של הילד שלבדו מנע שבירת קיר הסכר. אם רוצים להראות לאותם אזרחים שימי ההדרה הסתיימו חייבים לעשות זאת במעשים. הבטחה (רצינית) לבטל את החוקים הגזעניים שחוקקו על ידי ממשלות נתניהו הוא תנאי הכרחי להתחלת דו שיח משמעותי עם אותם אזרחים. אפשר להתחיל עם חוק הלאום השערורייתי ומשם להמשיך הלאה. מה שדרוש הוא אומץ פוליטי, והבטחה מבוססת של יאיר לפיד עצמו שזאת הדרך בה הוא יפעל.
