הפעם אולי ישלחו כרטיסיה במקום הודעות לבוחר

עונת הסקרים והפרשנים הגיעה, ואנו שוב נאלצים לשמוע, או לקרוא, בכל כלי תקשורת אפשרי ניתוחים על סקרים, קמפיינים, תכונות של פוליטיקאים ורכילות כזו או אחרת. ניתוחים חברתיים, או כאלה שמנסים להסתכל על תמונה רחבה פוליטית וחברתית, נחשבים לדבר משעמם, ולא נחוץ. לפי התקשורת הישראלית האזרחים מעוניינים רק במסרונים של יאיר נתניהו לאביו, או בגורלו המר של ניר אורבך.

בתנאים אלה הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לנסות לכתוב על הנושאים המשעממים האלה. הדבר הראשון אותו יש לעשות הוא להשליך לפח את הסקרים הנוכחיים, וכל אלה שיפורסמו בשבועות הקרובים. במבנה הפוליטי הישראלי הנוכחי, חלוקת המנדטים בעת בחירות נקבע  על ידי שיעורי השתתפות של קבוצות חברתיות שונות. מידת ההטרוגניות החברתית היא גדולה למדי, כך שאין סוקר שיכול לקבוע היום מי יבוא להצביע ומי יישאר בביתו. לכן אין  דרך להגיע למסקנות בדבר תוצאות הבחירות על סמך סקרים, פרט לאלה שייערכו ממש סמוך למועד הבחירות, וגם במקרים אלה כדאי לבחון את האמינות הסוקר.  במקום לדון בסקרים חסרי כל ערך ותוקף בימים אלה, כדאי להתרכז בשאלה אחרת: מה אפשר לדעת על שיעורי ההצבעה במדינת ישראל?

הבחירות השנה יהיו, פעם נוספת, מעין משאל עם על המשך דרכה של הדמוקרטיה בישראל מול הגרסה המקומית של פופוליזם ימני אוטוריטארי. בחירות בעלות דפוס דומה התקיימו במספר מקומות בעולם בשנתיים האחרונות בארה"ב, צרפת, הונגריה בעוד כמה חודשים גם בברזיל. קשה להגיד שישנה מגמה ברורה, אך הנטייה היא לחשוב שאוטוריטריות נמצאת בסוג של מגננה. ישראל, במובן זה אינה יוצאת מן הכלל.

ברמת הניתוח הפשטני ביותר המערכה הפוליטית תוכרע על ידי אלה שיבואו להצביע בגלל הפחד שמעורר שובו האפשרי של בנימין נתניהו לשלטון לעומת אלה שרואים בחזרה זאת עניין חיוני. שני זרמים אלה הם שייקבעו את שיעורי ההצבעה, וכאמור, גם את תוצאות הבחירות. אפשר היה להפסיק פה, ולהיכנע לנטייה לבחון את הדברים באמצעות "תורת השבטים" , "מזרחיים" ו"אשכנזים" והפוליטיקה של זהויות. הליכה בדרך זאת תביא אותנו, די מהר, לאותו מבוי סתום אשר חוסם כל חקירה בעלת ערך על החברה הישראלית. לעתים נדמה שאנו עדיין בבחירות של 1981, אשר מתרחשות פעם אחר פעם. אלא שאנו לא ב-1981. אנו חיים בחברה אשר עברה תהליך מואץ של "ניאו ליברליזציה", עם שינויים דמוגרפיים עמוקים, תהליכי הגירה פנימית, ושינוי יסודי של שוק העבודה ומבנה התעסוקה. כמו שקרה במקומות רבים אחרים בעולם, המשטר הניאו ליברלי יצר בישראל קיטוב תעסוקתי ומעמדי, עודד ריכוז ההון בידי שכבה דקה מאד באוכלוסייה, חיסל מקומות תעסוקה "מסורתיים".והעלים את הביטחון החברתי של חלקים גדולים של תושבי ישראל.

מול כל ההתפתחויות האלה השמאל הסוציאליסטי הישראלי נאלם ונעלם. מה שנקרא פעם "תנועת העבודה" הפך לשותף מלא בכינון המשטר הניאו ליברלי. לא צריך להתפלא, אם כן, שבישראל התהווה פופוליזם אוטוריטארי המשולב בניאו ליברליזם.. המחאה בחלקים העניים בחברה תועלה אל עבר הימין האוטוריטארי, הלאומני והניאו דתי. בסופו של דבר, הקפיטליזם הישראלי למד להסתדר עם הכיבוש, הסיפוח ומשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים. כך צמח, אחרי 2009, מה שמכונה "ביביזם". בנימין נתניהו ממלא את אותו תפקיד כמו אורבן בהונגריה או ז'איר בולסונארו בברזיל. הצצה בנתונים מראה שאחרי 2009 התמיכה בנתניהו התחזקה באזורי תמיכה מסורתיים של הליכוד, אשר  היו בין הנפגעים עיקריים של המדיניות הניאו ליברלית. במערכות הבחירות של 2009, 2013 ו-2015 גדל הפער בין שיעור התמיכה בליכוד/נתניהו לבין שיעור התמיכה הארצית במפלגה,  מה שרומז על מימד מרחבי של התמיכה במשטר החדש באותן שנים.

 

אלא שהפופוליזם הניאו ליברלי הישראלי גם חולל שכבה של בני אדם אשר החלו לבחון את מעמדם המעורער, את מקומם הלא בטוח בחברה, את חסר היציבות התעסוקתית, או את משבר הדיור. זו שכבה מעמדית אשר חשה אי וודאות ביחס לעתידה, חלק ממעמד עובדים חדש שמתהווה בישראל. היא רואה ביום יום את האופן בו הניאו ליברליזם סוגר עליה. העובדה שהמשטר לא הצליח לחרב את מרחב הדמוקרטי אפשרה  ביטוי לאותה שכבה אשר את גלי מחאה, כפי שקרה ב-2011 וכפי שקרה מ-2019 עד 2021.

צריך להודות שסדרת הבחירות האין סופית היא תוצאה ישירה של התגייסות החברה האזרחית הישראלית נגד שלטונו של נתניהו. המחאה אשר הלכה והתגברה הראתה את גבולות השלטון. תנועה זאת הייתה מספיק חזקה כדי לערער את הפרויקט הסמכותני. היציאה לגשרים, כיכרות ורחובות היא שסללה את הדרך למרד נגד נתניהו בתוך הימין עצמו. המחאה אילצה את הפוליטיקה הישראלית להגדיר את הגבולות המרחב הדמוקרטי ואת אופייה של החברה האזרחית. מצד שני, העדר אלטרנטיבה ברורה ובכל הקשור לשינוי במשטר הכלכלי חברתי בישראל, סיום הכיבוש וגיבושה של חברה אזרחית אחת, יצרו את הנהירה של רבים אל עבר ה"מרכז".של יאיר לפני ובני גנץ.

האירוניה שבעימות האלקטורלי בין שתי הקבוצות היא ששתיהן נפגעו על ידי המשטר הניאו ליברלי. כל עוד לא מופיעה חלופה פוליטית, כלכלית וחברתית לאותו משטר, אשר תוכל לגייס תמיכה אצל שתי הקבוצות, אנו כנראה נשמיך להיות עדים להתקוטטות מהסוג שחווינו במערכות הבחירות האחרונות. לא מדובר בשום "פריבילגיה", או "הגמוניה", או מלחמה בין שבטים. מדובר במצב שנולד מהעובדה שלא נוסחה עדיין דרך אחרת שיכולה להחליף את המשטר החברתי בישראל.

שתי המערכות האחרונות, זאת של 2020 וזאת של 2021 הושפעו מאד מהתנאים הכלכליים והחברתיים שנוצרו עקב מגפת הקורונה, אך שתיהן אופיינו במגמות מנוגדות. זאת של 2020 התאפיינה בשיעור השתתפות גבוה למדי, 71.5%, כאשר המשבר הכלכלי לא היה עדיין בשיאו, ואילו הבחירות של מארס 2021 נערכו תחת צילם של סגרים ומשבר מעמיק. שיעור ההצבעה בבחירות של אותה שנה ירד ל-67.4%.

כדי לקבל תמונה ברורה יותר של מה שאירע ב-2021 אפשר להסתמך על נתונים שפורסמו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומפיעים באתר שלו. על פי נתונים אלה שיעור ההצבעה ירד בכל הארץ, אך הירידה הייתה הרבה יותר בולטת במקומות בהם יש רוב ברור לליכוד, מ-62.9% ב-2020 ל-58.9% בבחירות 2021. מצד שני, שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים צלל לשפל ללא תקדים בעשורים האחרונים, מ-64.8% בבחירות לכנסת ב-2020 ל-44.6% בבחירות של 2021. תחושת חוסר האונים של החברה הערבית הישראלית, קורבן של אפליה, גזענות והזנחה, יחד עם הפילוג ברשימה המשותפת, הביאה לירידה החדה בשיעור השתתפות.

                                                                                              מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

אחת התוצאות של פתיחת גבולות המרחב הדמוקרטי מעלה לסדר היום את השתתפותם של האזרחים הערבים בחברה הישראלית. זה הוא חלק ממשאל העם על אופי המשטר המקומי בעתיד. מה שעומד להכרעה היא קיומה של ה"שמורה הערבית". המילה "שמורה" באה לבטא את המאמץ של כמעט כל ממשלה בישראל לסגור, לבודד ולהדיר את האוכלוסייה הערבית מהחברה, הכלכלה והפוליטיקה המקומית. הפופוליזם האוטוריטארי הפך את הדרת ערבים לסוגיה רעיונית מרכזית.מה שהתהווה בפועל בתוך אותה "שמורה" שיזמו ממשלות ישראל לדורותיהן היה חברה שנזקקה למתווכים בינה לבין כל מה שמחוץ לשמורה עצמה. מכיוון שתפקיד התיווך הניב רווחים, חומריים, חברתיים ופוליטיים, הוא הפך להיות מוקד לסכסוכים, ומקור הפשיעה הגוברת בחברה הערבית.

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם נתונים על שיעורי ההשתתפות בבחירות משנת 1999, תוך השוואה בין כלל האוכלוסייה לבין האזרחים הערבים. הסתכלות מהירה על נתונים אלה מראה את התנודתיות בשיעור ההשתתפות, במיוחד בקרב האזרחים הערבים. הרצון להשפיע על תוצאות הבחירות ניכר בבחירות של 2015 ובבחירות של 2020. למעשה, מי שמנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה לפני שנתיים היו המצביעים הערבים. לעומת זאת, שיעור ההשתתפות של אזרחים אלה הגיע לשפל בספטמבר 2019 וב-2021.

הבחירות של 2022 יערכו באווירה של פוסט קורונה, מה יכול להביא לעלייה בשיעורי ההשתתפות לעומת 2021. מצד שני אי אפשר להתעלם מהעייפות של הבוחרים לאחר 4 מערכות שהסתיימו בלי הכרעה ברורה. אפשר להניח שהמוטיב "רק לא ביבי" יאפיין את רוב המפלגות של הקואליציה היוצאת. במקרה זה מה שיכריע תהיה היכולת של הקואליציה האוטוריטארית לגייס בוחרים. אלא שלצד שני אלה, קיימת גם האוכלוסייה הערבית, וכשמביטים בנתונים מבחינים בחשיבותה לתוצאות הבחירות.

מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

התנודתיות הגדולה בשיעורי ההצבעה בקרב האזרחים הערבים לאורך השנים היא תוצאה של מגמות מנוגדות, אשר מתנגשות בחיים היום יום שלהם. מצד אחד הרצון לפרוץ את השמורה וההדרה, מצד שני הייאוש נוכח ניסיון השלטון הישראלי לדורותיו, וגם של כוחות פוליטיים ערבים, להשאיר אותם בתוך הגבולות של ה"מגזר" ולהמשיך להזדקק לתיווך מול החברה שמחוץ לשמורה.

במרחק של ארבעה חודשים מהבחירות נראה, אפוא, שלאזרחים הערבים תהיה השפעה מכרעת על תוצאותיהן. קשה מאד לי שמסתכל על החברה הערבית מבחוץ להעריך מה הן המגמות אשר ישפיעו על האזרחים האלה להשתתף בבחירות או לאו. עקרונית, הפרויקט של רע"מ של השתלבות ונורמליזציה לא נחל כשלון, אך הוא נגדע מוקדם מדי. הייתה תכנית ממשלתית למיגור אלימות פלילית ותוכניות לשיפור תשתיותת לצד תכניות של השקעות בתשתיות. השאלה היא עד כמה יהיה משקל לתכיות אלה בשיקולי ההשתתפות ערבית בבחירות.

צריך גם להביא בחשבון את ההשפעה האפשרית של מרכיב הפחד בקרב האזרחים הערבים. יתכן שדמותם המאיימות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יופיעו כל הזמן ביישובים הערבים. הפעם מדובר לא רק בנתניהו, אלא בשני אנשים אשר דעותיהם בקשר לערבים ידועה וברורה. במרחק של ארבעה חודשים מהבחירות קשה להעריך עד כמה יהיה משקל לגורם בפחד בקרב אותם אזרחים. משבר הביטחון האישי בחברה הערבית היא תוצאה ישירה של משטר השמורה, כאשר כנופיות פשע גילו שגם הן יכולות להפיק רווחים מהתיווך עם החברה הסובבת, בין אם מדובר בסחר נשר, גביית כופר או סחר בסמים.

.

השארת תגובה

אודות הבלוג

קריאה חופשית הינו בלוג אישי שמבטא דעה אחרת על החברה הישראלית ועל השמאל בימים של מבוכה . המטרה היא להצגיג חלופה רעיונית לפוליטיקה של זהויות, ולטקסטים שחוזרים על אותן טענות ללא ביסוס. ישראל היא חברה מעמדית, וזאת המציאות שצריכה להכתיב את ההתייחסות אליה.

פוסטים אחרונים

קודם
הבא