ספירו אגניו, היה סגן נשיא ארה”ב תחת ריצ’רד ניקסון. הוא נאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 1973 לאחר שהואשם בהונאת מס וקבלת שוחד. עיתון הארץ ייחס לו, כנראה ללא ביסוס, את האמרה “הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו לי”. אך גם אם אגניו לא אמר את מה שמיוחס לו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תשנן את אותו משפט, לאור ההתפתחויות בעולם, שלשה חודשים לאחר תחילתה של המלחמה באוקראינה.
מעשיה של ישראל בשבועות האחרונים מראים שהממשלה לא מבינה, או לא רוצה להבין, שכללי ההתנהגות בעולם השתנתנו. היא גם לא מבינה מה הן השלכות המדיניות של פלישת רוסיה לאוקראינה. הכוונה היא למשמעויות למזרח התיכון, ובפרט למדיניות הישראלית כלפי האוכלוסייה הפלשתינית בשטחים הכבושים. העובדה שישראל פועלת כדי להגביר את הלחץ הביטחוני על האוכלוסייה בגדה המערבית, ומתכננת בנייה של עוד 4,000 יחידות דיור בהתנחלויות, מראה עד כמה איש בממשלה לא עוצר כדי להתבונן במה שקורה מסביב.
נשיא ארה”ב ג’ו ביידן אמור לבקר בישראל בחודש יוני, ונראה שראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד לא ממש מתלהבים ממה שצפוי בביקור זה. ביידן כבר הודיע על כוונתו לבקר במזרח ירושלים, כמעשה סמלי שסותר את המדיניות הישראלית של שלילת ישות נפרדת במזרח העיר. ביידן גם דאג להביע את תמיכתו בתפקיד של ממלכת ירדן כשומרת על הר הבית כמקום קדוש למוסלמים. הדבר נעשה במהלך המערכה הנוכחית של הלאומנות הישראלית להפר את הסטטוס קוו בהר.
סביר להניח שביידן יאלץ להסביר לממשלת ישראל שהעולם אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה הוא שונה מאד מזה שלפניה. תקיפה של מסע הלוויה של עיתונאית בעלת אזרחות אמריקאית, ענישה קולקטיבית, הריסת בתים, ויריות בתוך כפרים פלשתינים, הם מעשים שהיו “נורמליים” עד לפני כמה חודשים. היום הם הופכים להיות חלק מהרשימה השחורה במשטר הכללים החדש. בעקבות מה שמתרחש באוקראינה, לא ביידן ולא מנהיג בדמוקרטיה אחרת, יהיו מוכנים להגן על התנהגות הפוגעת במודע בזכויות אדם. בשורה התחתונה אלימות נגד אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש הרבה פחות נסבלת כיום. פעולותיהן של מיליציות במדי הצבא, או תקיפת חקלאים על ידי כנופיות אלימות, לא ייחשבו עוד למעשים “נורמליים”.
לכל אלה יש להוסיף את ההתייחסות הישראלית למעשיו של ולדימיר פוטין. ה”ניטרליות” הישראלית ביחס לפלישת רוסיה לאוקראינה עשויה להעלות סימני שאלה בממשלו של הנשיא ביידן לגבי “בת בריתה הכי גדולה של ארה”ב”. זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יוני 67 שממשלה בישראל אינה מתייצבת ב-100% מאחורי העמדה האמריקאית. גם אם נפתלי בנט ויאיר לפיד מצפים ל”הבנה” מנשיא ארה”ב לפלונטר הישראלי בסוריה, קשה להסביר מדוע הם מתעקשים להתנהג בגדה המערבית בניגוד גמור לציפיות האמריקאיות. התגובה האמריקאית להריגתה של העיתונאית שירין אבו עקלה, ולהתנהגות הפרועה של משטרת ישראל בהלווייתה, ממחישות מה מצפה לממשלת בנט בעתיד הקרוב.
המבחן הבא של ישראל עלול להגיע כאשר הצבא ומנגנוני הכיבוש ינסו ליישם את החלטת בית המשפט העליון לפנות 1,000 פלשתינאים מביתם בדרום הר חברון. אם שר הביטחון בני גנץ יקפיא את ביצוע הגירוש, הרי שיהיה בכך כדי לרמוז שהמסר של ממשל ביידן התקבל ונקלט. אך אם הגירוש יתבצע כמתוכנן, תוך “מסע הסברה” על “צרכים ביטחוניים”, יתכן שהממשל יאלץ להסביר לממשלת ישראל שכדאי לה להסתכל היטב על מה שקורה בעולם.
אך השינוי בכללים לא מתייחס רק לכיבוד זכויות אדם, אלא לעצם מעשה הכיבוש ומשמעותו במציאות המדינית הנוכחית. אכן, הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאה למפנה חשוב ובולט בכללי ההתנהגות בזירה הבינלאומית, גם באזורים שלא מעורבים בלחימה עצמה.
השינוי הבולט ביותר היא לידתה מחדש של ברית נאט”ו, בעידודו הלא מכוון של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הברית הצבאית, אשר לא מעט אנשים פקפקו עד לפני זמן לא רב בנחיצותו -כולל הנשיא לשעבר של ארה”ב דונאלד טרמפ- הפכה להיות תוך מספר חודשים לכלי העיקרי להרתעת רוסיה. לא רק שהיא לא מתפרקת, אלא עומדת להתרחב עם צירופן של פינלנד ושוודיה.
עוצמתה החדשה של נאט”ו תבוא לידי ביטוי בוועידת הארגון בסוף חודש יוני במדריד. הרחבתה של הברית, והתעצמותה הביטחונית של אירופה יהיו, קרוב לוודאי, שני נושאים מרכזיים בדיונים, לצד האסטרטגיה העתידית מול רוסיה. העלייה בחשיבותה של נאט”ו מול רוסיה תהיה מלווה בגידול ניכר בהוצאה הביטחונית האירופית. יהיה זה ראשיתו של תהליך בו האירופיים יהיו אחראים לשמירה על ביטחונם מול משטרים אוטוריטריים. הדבר יחייב בחינה מחדש של האופן בו האירופיים, ובני בריתם האמריקאים, מתייחסים להתפתחויות במזרח אירופה, אך גם במזרח התיכון.
ועידת נאט”ו תהיה עוד סממן להידוק הקשר הפוליטי בין ארה”ב לבין האיחוד האירופי. זאת, למעשה, הברית המדינית אשר מעתה תתייצב מול רוסיה ופוטין וגם מול הימין האוטוריטרי בעולם. התאום בין ארה”ב ולאיחוד האירופי יהיה הרבה יותר גדול, ומלווה בדו שיח מתמיד על עמדות הצדדים בקשר לסוגיות גלובאליות. התיאום יתבטא בניסוח אסטרטגיה משותפת להקטנת התלות בנפט הרוסי בטווח הקצר, ולגידול מהיר של הפקת אנרגיה ירוקה, בטווח הבינוני והארוך.
לעת עתה האיחוד האירופי מתמודד עם דילמה פנימית לא פשוטה. פולין והונגריה נשלטות על ידי ממשלות לאומניות, אשר בזות לרעיונות דמוקרטיים, אבל הן אמורות להיות חלק מהחזית נגר רוסיה. מהשתיים, הונגריה של ויקטור אורבן עדיין יושבת על הגדר, בעוד שפולין מגויסת למאבק נגד פוטין. בטווח הארוך, ספק אם האיחוד האירופי יגלה סובלנות כלפי ממשלים אוטוריטריים.
מפלגות אוטוריטריות/פופוליסטיות הפסידו את השלטון בחודשים האחרונים בסלובניה ובולגריה. גם בצ’כיה יש מפנה פוליטי שמדגיש את ההישענות על איחוד האירופי. הימין עדיין שולט בפולין, אך מדיניותו מאופיין בעויינות כלפי רוסיה, ועל כן היא חלק מהקואליציה האירופית לעת עתה. שליט הונגריה ויקטור אורבן נותר בודד ברצונו לשמור על קשריו עם רוסיה ועם פוטין, אך אין לדעת מה תחולל הבדידות המדינית למשטרו. כל זה מעיד על השינויים בהרכב הפוליטי של האיחוד.
אך מעבר לכך, התהוותה של ברית מדינית אמריקאית – אירופית תחייב דו שיח על הסוגיות גלובאליות, כולל המזרח התיכון. אירופה, בעלת העוצמה החדשה, לא תסכים עוד לקבל תפקיד של שחקן משנה לארה”ב. בין היתר, יהיה צורך לדון בהחלטה האמריקאית לנטוש את המזרח התיכון ולרכז את מאמציה בבלימת עוצמתה של סין. המשימה של אירופה וארה”ב היא להבטיח את שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ בהספקה מוגברת של נפט וגז, ובו בזמן שמירה על היציבות הפוליטית של מדינות ערביות עניות אשר ייפגעו מהמשבר בסחר העולמי ומהעלייה במחירי האנרגיה והמזון.
המשמעות המיידית של הגברת הדו שיח האמריקאי אירופי היא שהתיק הישראלי יחדל להיות בידיה הבלעדיות של ארה”ב. מעתה יהיה לבני הברית האירופיים משקל בקביעת המדיניות כלפי ישראל והמזרח התיכון. הסיבה לכך היא פשוטה: נטישת המזרח התיכון על ידי ארה”ב הביאה לכניסתה של רוסיה לחלל הריק שנוצר. זה איננו מצב שהאירופיים יכולים לקבל, ומכאן המאמץ לכוון את ההתפתחויות המדיניות באזור על פי מה שרצוי לאיחוד האירופי ולארה”ב.
יעד חשוב של הדיפלומטיה האמריקאית והאירופית בחודשים הקרובים יהיה להבטיח אספקה חלופית סדירה של גז ונפט, או לכל הפחות מיתון הנזקים של צמצום יבוא הנפט והגז מרוסיה. יש לכך משמעויות מדיניות מיידיות כאשר ארה”ב ובמיוחד האיחוד אירופי יאלצו, בסופו של דבר, לנסח מדיניות ברורה כלפי איראן והתנהגותה כלפי יריבותיה במזרח התיכון. מדיניות ברורה, במקרה זה, מתייחסת גם ל”בחינה מחדש” של ההחלטה לנתק מגע מהסכסוך הישראלי – פלשתיני.
ככל שתתברר הדינמיקה החדשה ביחסים הבינלאומיים, כך יהיה ברור יותר שארה”ב ואירופה לא יכולות להשלים עם מצב של החזקת אוכלוסייה שלמה תחת משטר של כיבוש, לא במזרח אירופה ולא במזרח התיכון. אלה הם הכללים החדשים אשר צוינו בפתח מאמר זה. כפי שנאמר לעיל, בישראל אין בינתיים כל סימן שמישהו מנסה לחשב מסלול מחדש, לאור ההתפתחויות באוקראינה. התנהגות ישראל בשטחים הכבושים רומזת שאיש לא נתן עדיין את הדעת לשינוי העמוק שהולך ומתהווה לנגד עיננו.
