מכונת זמן נחתה בבית הנשיא בירושלים, וממנה יצא דמות אחת. תחילה היה ניתן לחשוב שמדובר בפרופ’ יעקב פרנקל, איש שנות התשעים, עד שהתברר שמדובר בפרופ’ אמיר ירון, אשר הושבע בו במקום לתפקיד נגיד בנק ישראל. על פי תוכן דבריו של ירון במהלך הטקס, ניתן להניח שהוא החל את מסעו בזמן בשנת 2006, לכל המאוחר. אכן, נאומו כאילו נכתב לפני עשור ויותר, והחזיר את הבנק המרכזי לימים בהם אישיותו והשקפותיו של יעקב פרנקל שלטו בכיפה.
כך, נושא אחרי נושא אשר העלה הנגיד הטרי בנאומו, הזכירו את הימים הלא טובים של ההשקפה הניאו ליברלית, במלוא בורותה ושגיאותיה. מבחינה זו, המסר המפחיד ביותר, והמזעזע ביותר, בנאום שהושמע בבית הנשיא קשור ליחס של ירון לעוני ולחלוקת הכנסות.
לבנק ישראל, כמו לקרן המטבע הבינלאומית ול-OECD, לקח שנים רבות להבין את השקר הגלום בהנחה שהפתרון לעוני היא “צמיחה כלכלית”. לקרן המטבע, לבנק העולמי, וליתר הארגונים הבינלאומיים נדרש משבר שכמעט מוטט את הכלכלה העולמית כדי להבין שהגרסה הפשטנית של שנות התשעים מבוססת על שקר. הצמיחה הכלכלית לא פתרה את בעיית העוני, אלא העמיקה אותה.
הצמיחה הכלכלית שהתבססה על העקרונות בהם דוגל אמיר ירון הביאה לריכוז עצום של העושר וההכנסות בידי המאון העליון של האוכלוסייה בעולם. רק בשנים האחרונות ישנה התעוררות במאמץ המחקרי על המנגנונים בשוק העבודה, במערכת החינוך ובמערכת הפיסקלית אשר אפשרו לכלכלה העולמית לחזור לימים הברברים של תחילת המאה העשרים, בכל הקשור לחלוקת העושר.
מתוך הכרה זו הנגידים הקודמים סטנלי פישר ובמיוחד קרנית פלוג התעמתו עם הממשלה על נושאים כמו הגדלת ההוצאה האזרחית – חברתית, העלאת שיעורי המס ושינוי במבנה מערכת המס. אז הגיע אמיר ירון לבית הנשיא ובמחי נאום אחד מחק את כל המאמצים האלה, כאילו לא היו מעולם.
זה מה שהיה לנגיד להגיד לקראת סוף נאומו: “בנק ישראל, כיועץ הכלכלי לממשלת ישראל, ובתיאום עם שאר הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר ובממשלה, ימשיך לסייע ולתמוך במטרות המדיניות הכלכלית של הממשלה, בהגדלת הצמיחה והתעסוקה לרווחת כל אזרחי ישראל. כדי להשיג צמיחה מרבית המשקפת את הפוטנציאל הגלום במשק הישראלי, יש להשקיע רבות בתשתיות, לייעל ולשפר את הסביבה העסקית ובכך לתמרץ גידול בהשקעות של ההון הפרטי”. מילים אשר כאילו נכתבו ונאמרו בשנת 1997.
עתה אפשר לחזור לחלקו הראשון של הנאום כפי שנמסר לעיתונות, בו הביע הנגיד את געגועיו לימים בהם הבנקים המרכזים התעסקו ב”מלחמה באינפלציה”. את ערגתו לאותם ימים ביטא ירון במילים אלה:” האתגר המידי העומד בפני בנק ישראל הינו הנורמליזציה של המדיניות המוניטרית” כדי להבהיר למה הכוונה, ירון ציין כי “מטרת העל של בנק ישראל הנגזרת מחוק בנק ישראל, הינה שמירה על יציבות המחירים”, מילים אלה כאילו יצאו מגרונו של יעקב פרנקל.
אמנם הנגיד החדש הבטיח כי השינוי במדיניות ייעשה “באופן מדוד”, וגם הזכיר כי הדינמיקה האינפלציונית שונה ממה שהייתה בעבר. הוא הבטיח שהדבר יילקח בחשבון בהחלטות על הריבית. אך אלה היו רק הסתייגויות לכוונה המרכזית: להחזיר עטרת הריבית ליושנה.
הנה אם כן אנו מתבשרים כי ישראל מאוימת על ידי אינפלציה, ובנק מרכזי חייב שיהיה לו כלי להתמודד איתה, והכלי הוא שיעור ריבית. הבעיה היא המשק הישראלי לא מאוים על ידי אינפלציה. למעשה, בין 2013 ל-2016 הבעיה הייתה שמדד המחירים לצרכן ירד מתחת לאפס. אמנם במחצית הראשונה של 2017 האינפלציה הואצה לשיעור של 1% עד 1.3%, אך במחצית השניה של 2018 היא שוב ירדה, והמדד עלה במצטבר ב-0.6% באותם חודשים.
אינפלציה חודשית ינואר – נובמבר 2018
אם היה עוד מקום לחשוב שיש איזו הכרה במציאות של המשק הישראלי של השנים האחרונות, דאג ירון לסלק אותה במהירות. ” רצוי ששער החליפין ייקבע ע״י כוחות השוק ללא צורך בהתערבות משמעותית בשוק מטבע החוץ. עם זאת, הבנק ימשיך לפעול בשוק המט”ח במקרה של תנודות חריגות בשער חליפין, שאינן תואמות את התנאים הכלכליים הבסיסיים במשק. ההדגשה בטקסט היא של בנק ישראל במקור שהופץ לעיתונות, ללמדנו מה כוונת הנגיד. עכשיו לא נותר לכל סוחר במטבע חוץ לחשב מה המשמעות של ריבית עולה בישראל, ואי התערבות של הבנק המרכזי. כל התוצאות השליליות של ייסוף מתמשך לא ישכנעו, כנראה, את פרופ’ ירון שיש לו אחריות גם התעסוקה והייצור במגזרים במשק הישראלי התלויים בסחר חוץ. בכך חזר הבנק המרכזי אחורה בזמן לשנות התשעים, במכונת הזמן אותה הביא אמיר ירון.
