את הסיבה להחלטת הוועדה המוניטרית של בנק ישראל להעלות את הריבית של הבנק המרכזי ל-0.25% אפשר לסכם בחמש מילים: “כי הם כבר לא פה”. למעשה, מכל הנימוקים שהושמעו וניתנו למהלך -נכנסנו לטווח של יעד האינפלציה, אבטלה נמוכה, עליות שכר- לא היה אחד שהיה שונה באופן מהותי ממה נרשם בשבועות ובחודשים האחרונים, כאשר הוועדה סירבה להעלאת ריבית.
אילו רצה הבנק לנמק מדוע עליו להמשיך בהקפאת הריבית ברמה של 0.1% הוא היה יכול למצוא נימוקים משכנעים לכך. ישנם סימנים להאטת הפעילות הכלכלית, עם צמיחה בקצב שנתי של 2.3% ברבעון השלישי, ישנה גם ירידה בפדיון ברשתות השיווק וצמצום בתפוקה התעשייתית וגם ישנה התמתנות, אמנם קטנה מאד, באינפלציה.
מה שמעורר כמה תהיות לא פשוטות הוא הטקסט אשר ליווה את הודעת הבנק על ההחלטה להעלות את ריבית. מוזכרת שם מלמת הסחר בין ארה”ב וסין, אבל לא מוזכרת האזהרה של ה-OECD שהמשכה של אותה מלחמה יכולה להוביל לקיפאון בצמיחה העולמית. הודעת הבנק גם מכירה בהאטה בפעילות בחודשים האחרונים, אך גם רומזת שמדובר בתופעה זמנית. ישנה התייחסות להחלשת השקל, אבל לא לעובדה שלאחרונה ישנה ירידה רציפה בעודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים.
לכן אפשר לטעון כי הנימוק היחידי שהיה רלבנטי הוא ש”הגיע הזמן”. בנק ישראל כבר ניסה בעבר לחזור למה שנראה לבנקים המרכזים כ”נורמליות”: ריביות ריאליות חיוביות. באוקטובר 2010 הנגיד לשעבר סטנלי פישר החליט שבשלו התנאים להעלאת ריבית הדרגתית. אכן, ריבית בנק ישראל עלתה, בהדרגה, מ-1.75% לשנה בספטמבר 2010 ל-3% בנובמבר 2011. חודש לאחר מכן הנגיד פישר עשה סיבוב פרסה, והריבית ירדה ברציפות, עד שבאפריל 2015 היא הגיעה לרמה של 0.1%, שם נותרה עד להחלטה הנוכחית.
נראה, אם כך, שהנימוק אשר משקלו היה מכריע בחלטה שהתקבלה בוועדה המוניטרית הוא ש”הגיע הזמן”, בדיוק כפי שפישר העריך באוקטובר 2010. אך מה פירוש ש”הגיע הזמן” בהקשר הנוכחי? הודעת הבנק מציינת בפרוש שהועדה המוניטרית לא התייעצה עם הנגיד המיועד, פרופסור אמיר ירון, אך גם כך העיתוי ברור. עדיף שהעלאת הריבית תתבצע עכשיו, על ידי הוועדה המוניטרית שלוותה את הנגידה הקודמת קרנית פלוג, וכך לפטור את הנגיד הנכנס מהצורך לסטות מהמדיניות הקודמת כבר בהחלטתו הראשונה.
צריך להודות כי ההעלאה לכשעצמה, ב-0.15 נקודות אחוז, לא אמורה לחולל שינוי דרמטי במשק, אילו היה מדובר בצעד מבודד, שלא מסמן מה יקרה בחודשים הקרובים. הוועדה המוניטרית ציינה כי ההעלאה הקטנה מביאה בחשבון את הסיכונים השונים לצמיחה בישראל. אך ספק אם טענה כזו תספיק כדי למחוק את הרושם שמדובר בתחילת תקופה חדשה במדיניות המוניטרית, בהן הבנק פחות יתחשב בנימוקים של צמיחה כלכלית. הבנק נשא בגאון את המדיניות הזו בעבר, בתקופתו של יעקב פרנקל כנגיד הבנק, עד שסטנלי פישר נטש אותה, מיד עם כניסתו לתפקיד הנגיד בשנת 2005.
עתה, 13 שנה לאחר המפנה האחרון במדיניות במוניטרית, אנו עומדים לחזור לגרסה המוניטרסטית של יעקב פרנקל, שהייתה מקובלת בעולם עד למשבר הפיננסי הגדול של 2008. הנגיד המיועד ירון לא הביע עד עתה עמדה פומבית בסוגיה, אך אם לשפוט על פי מה שחברי הוועדה המוניטרית של הבנק חושבים על דעותיו, נראה ששיקולי צמיחה יחזרו לשורה האחורית, והבנק תחת הנגיד הנכנס יהיה הרבה יותר דומה לבנק של פרנקל ואחריו דוד קליין, בין השנים 1991 עד 2004.
יחד עם זאת, חייבים להביא בחשון שהמציאות נוטה להרוס את התוכניות הטובות ביותר, כפי שאירע לפישר באוקטובר 2010. אם יתממשו התרחישים השליליים, אשר הולכים ומצטברים במגירות של המחלקות הכלכליות של בנקים ומוסדות בינלאומיים, גם הנגיד החדש יצטרך להתאים את עצמו למציאות, כך שבעוד כמה חודשים בנק ישראל יפרסם הודעה המנמקת למה בעצם היה צריך להוריד את הריבית במשק המקומי.
