“מחיר למתאשפז” ו”מחיר למתחנך”

ממשלת ישראל חזרה אתמול לשיטת הקיצוץ הרוחבי, הפעם כדי לממן הוצאה חריגה של מעל למיליארד שקל ב-2019, בגין תוספות שכר ופנסיה לשוטרים וסוהרים. כך פטרה עצמה הממשלה מאחריותה לשירותים החברתיים בישראל, מפני שהודאה באחריות זו פירושה פתיחת דיון על סדרי עדיפויותיה הכלכליות והחברתיות.

מי שהוביל את המהלך היה לא אחר ממשה כחלון, שר האוצר של מדינת ישראל, האיש אשר מנסה לנכס לעצמו כל רבע מספר חיובי על כלכלת ישראל. אז מה אכפת לו לשר האוצר משירותים חברתיים, הרי על פי שיטתו ניתן, כבר היום, לבסס את ניהול הבריאות והחינוך בישראל  על יסוד עיקרון ההגרלות. כך תושק התכנית “מחיר למתאשפז” לחולים, ו”מחיר למתחנך”, במקרה של ילדים ובני נוער.

תמצית העלילה היא יחסית פשוטה. השוטרים, הסוהרים והגמלאים של המשטרה דורשים השוואה להטבות שניתנו לאנשי קבע בצבא לפי שבע שנים. עד כאן, תביעה מוצדקת. הממשלות בישראל סרבו בעיקשות לשמוע על הדרישה הזו, גם כאשר בתי המשפט מצאו אותה מוצדקת. לפתע, בחודש אוקטובר, השר כחלון ראה את האור, והסכים לדרישת השוטרים, וכך נוצרה התחייבות תקצבית של 22 מיליארד שקל, על פני עשור וחצי. על הדרך כחלון החליט שמי ישלם על כך יהיו אזרחי ישראל, באמצעות קיצוץ בשירותים החברתיים.

אין דרך לאפיין  את התנהגותו של כחלון אלא במילים טמטום והפקרות. צריך להזכיר שכחלון הוא האיש אשר הביא את המערכת הפוליטית ואת הכנסת לאשר תקציב המדינה לשנת 2019,  כבר לפני חודשים רבים, בטענה שהדבר נחוץ כדי למנוע לחצים של שנת בחירות. אילו התקציב היה עובר את ההליך הנכון, הוא היה מאושר בסמוך לשנה החדשה, שר האוצר וראש הממשלה היו הודפים תביעות לא מוצדקות, ואת ההסכם עם השוטרים אשפר היה לממן בדרך הגיוניות: שינויים במערכת המיסוי – למשל ביטול פטורים – קיצוץ בהוצאות הביטחון, וגם העלאת תקרת ההוצאה של הממשלה. את השילוב של צעדים אלה אפשר היה לנסח באמצעות דיונים מסודרים באגף התקציבים, תוך קבלת הנחיות משר אוצר בעל תפיסה רחבה ואחראית. 

זה, כמובן, לא מה שקרה הפעם, ולא בכל פעם שממשלותיו של בנימין נתניהו נאלצו לממן את ההוצאות התקציביות.  לכן, הקיצוץ הרוחבי בשיעור מצטבר של 1.5% עליו החליטה ממשלת השבוע רק מאשר מה סדרי העדיפויות שלה, של ראש הממשלה ושל האיש שיושב בלשכת שר האוצר. העיקרון היחיד שמנחה את כחלון בימים אלה הוא שרידותו הפוליטית. רק בדרך זו ניתן  להסביר את התנגדותו להעלאת מסים כדרך לממן את ההוצאה העודפת, אשר את עלותו יצטרכו לשלם עכשיו השירותים החברתיים. צריך להוסיף שגם אם מחליטים לא להעלות את שיעורי המס, ניתן היה לקצץ הטבות מס הניתנות למגזרים שונים. כך, למשל, על פי נתוני משרד האוצר הטבות המס מכוח חוק עידוד השקעות הון מגיעות ל-7 מיליארד שקל לשנה. קיצוץ של מאות  מיליוני שקלים בסעיף זה היה מתבקש.

מערכת הרווחה הישראלית נשחקה, קוצצה ובעצם נהרסה, במשך שנות קיומן של הממשלות בראשות בנימין נתניהו. אצל ראש הממשלה הקיצוץ בהוצאה האזרחית היה חלק בלתי נפרד מהמערכת הערכית שלו. בהקשר זה צריכים להזכיר את הדו”ח של ארגון ה-OECD על כלכלת ישראל, אשר פורסם במארס השנה. הדו”ח מציין כי ההוצאה האזרחית בישראל היא מהנמוכות בין המדינות החברות בארגון, קצת יותר מ-30% מהתוצר. הארגון קרא לממשלה להרחיב את ההוצאה, במיוחד בתחומי החינוך, ההכשרה המקצועית והרווחה, וזאת כדי להפוך את הצמיחה למכלילה יותר. הדו”ח קרא לממשלה להגדיל את תקרת ההוצאות שלה, כדי לממן הוצאה אזרחית נחוצה, ולהאיץ את בניית התשתיות. השבוע קיבלו מחברי הדו”ח את התשובה הרשמית של ממשלת ישראל בדמות אצבע משולשת. 

השארת תגובה

אודות הבלוג

קריאה חופשית הינו בלוג אישי שמבטא דעה אחרת על החברה הישראלית ועל השמאל בימים של מבוכה . המטרה היא להצגיג חלופה רעיונית לפוליטיקה של זהויות, ולטקסטים שחוזרים על אותן טענות ללא ביסוס. ישראל היא חברה מעמדית, וזאת המציאות שצריכה להכתיב את ההתייחסות אליה.

פוסטים אחרונים

קודם
הבא