מלחמת הברירה והחלום על הקדנציה הבאה
מלחמת איראן השנייה נועדה להיות הנתיב להבטחת קדנציה נוספת לבנימין נתניהו, וציר עוקף לביטול ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. התוכנית הייתה ברורה: בחירות בתחילת הקיץ שבסיומן יוכיח ראש הממשלה כי הוא אכן “מלך ישראל”. כל זה נראה מוחשי בבוקרו של יום שבת, ה-28 בפברואר, כשלאזרחי ישראל נודע כי הם נמצאים במצב מלחמה עם איראן. המטרות והסיבות לא היו נהירות דיין, אך נרמז עבותות כי מדובר במלחמת ברירה שנועדה להוביל לחילופי שלטון בטהראן. באותו בוקר הגיעה לסיומה “תקופת ההמתנה” של מה שהיה אמור להיות גרסת נתניהו למלחמת ששת הימים.
בעת כתיבת הפוסט חלפו כמעט שבועיים, ועבור רוב אזרחי ישראל המערכה מצטיירת כ”מלחמת האזעקות” או “מלחמת המקלטים”. ממלחמה בשלטון בטהראן, המערכה הפכה ל”מלחמת התשה” במקלטים. הדיווחים על הקדמת הבחירות לתחילת הקיץ – כחצי שעה לאחר ה”ניצחון המוחלט” – התפוגגו. הדיבורים על בחירות הוחלפו בהצהרות על חשיבות העברת תקציב המדינה כדי למנוע את אותן בחירות. כדי להבטיח את יישום התוכנית, נאלצו נתניהו ואנשיו לשחד את המפלגות החרדיות במיליארדי שקלים.
בעל הברית המפתיע: ההימור על דונלד טראמפ
נתניהו, כידוע, אינו מצטיין ביציאה ממשברים, ובפרט ממלחמות. זו הייתה הסיבה שבקדנציות קודמות נמנע, ככל שיכול היה, מיציאה לקרב. כשהיה מוצא את עצמו בעימות צבאי, הוא הסתמך על הממשל האמריקאי התורן שיבלום התפרצויות אלימות. הפעם יושב בבית הלבן דונלד טראמפ, שגם הוא אינו ידוע בתבונה מדינית יתרה ובעצמו מסובך בהרפתקה צבאית לצד נתניהו. בימים האחרונים רמז טראמפ על האפשרות שיכריז על “ניצחון” ויודיע על נסיגת ארה”ב מהלחימה. במקרה כזה, נתניהו יעמוד בפני דילמה קשה: האם להמשיך במערכה לבדו, או לנצל את הסולם האמריקאי כדי לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהימלט מהמצב שאליו נקלע.
קשה לדעת מה יחליט נתניהו, שכן מנקודת ראותו שתי החלופות גרועות. עם זאת, לא סביר להניח שירצה להתמודד לבדו עם השלכות המלחמה כאשר שלטון האייתוללות נותר על כנו, הוכח כי טענותיו במהלך השנה הקודמת בדבר החלשת חיזבאללה היו מוגזמות, והפעם ישראל לא הייתה מוכנה למערכה בצפון. תהא אשר תהא החלטתו של נתניהו, הוא ייאלץ להמציא נרטיב חדש לקראת הבחירות. רק חסר לו שבחודשים הקרובים תעלה דרישה ציבורית בוערת להקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלי המערכה מול איראן וחיזבאללה.
אכן, לנתניהו יש סיבות רבות לדאוג מהשפעת המלחמה על עתידו הפוליטי. מעבר לאפשרות של שימוש באלימות או במניפולציות במערכת הבחירות, ה”ניצחון ההיסטורי” על איראן היה אמור לסלול את דרכו של הימין להנצחת שלטונו. כעת, אם ה”ניצחון” לא יושג, עליו לחשוש מצניחה בשיעורי ההצבעה
בקרב תומכיו, במיוחד באזורים שספגו מטחי טילים במלחמת ההתשה מול משמרות המהפכה, וכן מאלו שנפגעו כלכלית מהמערכה – וקבוצה זו אינה קטנה. לכל אלה יש להוסיף, כמובן, את אותם אזרחים שנפגעו מאירועי ה-7 באוקטובר 2023 ומהמלחמה שבאה בעקבותיהם.
תמונה קודרת זו עלולה לאלץ את נתניהו לאמץ אסטרטגיה של הקצנת הקיטוב בחברה הישראלית, תוך חיפוש “אשמים” בכך שהמשטר האיראני שרד, ובמקביל ניסיון לייצר תמונת ניצחון מאולצת. יש להניח שהשימוש בהאשמות בבגידה יתרחב ויהפוך לכלי מרכזי בערוצי התעמולה של המערך ה”ביביסטי”. אכן, השימוש באותיות ב-ג-ד יתרחב מאוד, וישלוט בכל ערוצי התעמולה של המשטר. אם יש עדיין גבול כלשהו להסתה, הוא ככל הנראה ייעלם בחודשים הקרובים.
בין ירושלים לריאד: מבחן הנאמנות של הנשיא
אם לא די בצרותיו האלקטורליות, יש לנתניהו גם בעיות לא פשוטות בתחום המדיני: חזית המנהיגות המאוחדת שלו ושל טראמפ עלולה להיסדק. מבחינת טראמפ, המלחמה גובה מחיר פוליטי ומסבה לו נזקים לא פשוטים בתוך ארה”ב. המלחמה לא זכתה לתמיכה בקרב האמריקאים, כולל כאלה שנחשבים לתומכים ובני ברית של הנשיא. בנובמבר הקרוב, שבוע לאחר התאריך הרשמי של הבחירות בישראל, יתקיימו הבחירות לקונגרס ולסנאט. עוד לפני היציאה למלחמה באיראן, הסקרים הצביעו על ניצחון – אמנם ברוב קטן – של הדמוקרטים בבית הנבחרים. עתה, מצבה של המפלגה הרפובליקנית הורע עוד יותר, והנשיא אינו מוכן להתמודד עם רוב דמוקרטי באחד מבתי הקונגרס.
נוסף על כך, הנשיא שנתפס כ”נציג” מדינות המפרץ בוושינגטון מוצא את עצמו בנקודה קריטית. אם בעבר טראמפ האמין שיוכל לתמוך בנתניהו ובמקביל לשמר את קשריו עם השייח’ים והמלכים, כעת הוא מגלה שעליו לבחור צד. מלחמת עזה הבהירה לאליטות במפרץ, ובמיוחד בסעודיה, כי לא ניתן להתעלם מהסוגיה הפלסטינית. עתה, מלחמת איראן השנייה מאלצת אותן לדרוש מהממשל האמריקאי להתחשב באינטרסים שלהן, גם על חשבון היחסים עם ירושלים. מנהיגי המפרץ אינם רק בעלי ברית פוליטיים של טראמפ, אלא גם שותפים עסקיים שהבטיחו להשקיע מאות מיליארדי דולרים בכלכלת ארה”ב. קשה לראות את טראמפ מקריב אינטרסים אלו עבור ברית עם נתניהו שהולכת ומאבדת פופולריות.
שוק הנפט, החשוב מאוד לטראמפ, מאותת גם הוא שעליו להחליט מהר על צעדיו הבאים. ב-12 במרץ, בהצהרתו הראשונה כמנהיג איראן, טען מוג’תבא חמינאי כי מצרי הורמוז יישארו סגורים ובסיסים אמריקאיים יוסיפו להוות מטרה. טראמפ סמך על יכולתו למנוע עלייה חדה במחירי הנפט באמצעות שחרור מסיבי של רזרבות בינלאומיות. אלא שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה הזהירה, באותו יום שבו נודע על שחרור הרזרבות, מפני שיבוש חסר תקדים באספקת הנפט. טראמפ ניצב, אפוא, מול איום רציני של פגיעה בצרכן האמריקאי ובכלכלת המערב כולה. ספק אם נשיא ארה”ב יוכל להתעלם מהשלכות אלו לאורך זמן.
סיכום: ההיגיון הפוליטי מול האישיות של טראמפ
בתום שבועיים של מלחמה, טראמפ ניצב בצומת דרכים. ההיגיון הפוליטי והכלכלי אמור להוביל אותו לאמץ את עמדת מדינות המפרץ ולנטוש בהדרגה את הברית עם נתניהו. לו היה מדובר בפוליטיקאי אמריקאי שגרתי, הבחירה הייתה ברורה, אך אצל טראמפ קשה לדעת מה יהיה השיקול המכריע. בנאומו בחברון שבקנטקי, לעג לקודמיו וטען כי ארה”ב כבר ניצחה, מה שמרמז כי טרם הכריע באיזה נתיב יבחר.
אם ההיגיון המקובל ינצח בסופו של דבר, נתניהו ימצא את עצמו מבודד מול משבר פנימי וחיצוני חסר תקדים. אך כאמור, המילה “היגיון” לא תמיד עולה בקנה אחד עם אישיותו של טראמפ, ועל כך בדיוק מהמר נתניהו. הנחמה היחידה היא שלא נצטרך להמתין זמן רב כדי לגלות באיזה נתיב בחר נשיא ארה”ב.
