אנחנו עוברים ימי קיץ לוהטים, אשר אינם מזמינים מחשבות עמוקות או ניתוח פוליטי מסודר של המציאות בישראל, גם אם המציאות הזאת מפחידה ומבהילה. מכיוון שרבים מהאזרחים מתנגדי נתניהו עדיין מבלים חלק גדול מזמנם בניתוחים ובקריאת מאמרים על “מה יהיה”, הפוסט הנוכחי יתרחק מניתוח מופשט או מבחינת השערות שונות, ויתרכז אך ורק בצד הטכני והמספרי של הבחירות בישראל. מטרתו היא לבחון, מנקודת ראות של מספרים, מהם הגורמים שיכולים להביא להחלפת השלטון בישראל. זאת, כמובן, מתוך הנחה (לא פשוטה) שהבחירות יתקיימו ויהיו נקיות מהשפעות מצד הממשלה.

סקרי בחירות לא חסרים בישראל. עיתון “מעריב” וערוץ 14 מפרסמים סקר כזה פעם בשבוע, וערוצי הטלוויזיה המרכזיים מפרסמים סקרים אחת לחודש. לעיתים הסוקרים מבקשים מהמשיבים לציין כיצד יצביעו אם רשימה חדשה בראשות פוליטיקאי או איש צבא לשעבר תשתתף בבחירות, או במקרה שאישיות זו או אחרת תצטרף למפלגה קיימת, או אם שתי רשימות יתאחדו. אך יש לציין כי כל האפשרויות הללו לעולם לא יתייחסו למפלגות המכונות “ערביות”. האזרחים הערבים לא יישאלו האם תחייתה של הרשימה המשותפת תגרום להם להצביע עבורה, וכן לא יחושבו כמות המנדטים שרשימה כזאת יכולה לקבל וכיצד תשפיע על שיעור ההצבעה הכללי.

מכיוון שבשעת כתיבת פוסט זה לא נמצא (לפחות עדיין) סקר כזה, היה צורך לבחון כמה מצבים אפשריים בעזרת “צ’אטבוט” של בינה מלאכותית. השאלה הייתה כמה מנדטים ייקבעו בבחירות הקרובות על ידי האזרחים הערבים, על סמך הנתונים הסטטיסטיים הקיימים, כאשר ההנחה הייתה שדפוסי ההצבעה, לרבות שיעורי הצבעה אצל האזרחים היהודים, יהיו זהים לאלה של 2022. השאלה התייחסה לארבע אפשרויות של שיעור השתתפות בבחירות של בוחרים ערבים: 45%, 50%, 55% ו-60%. יש להביא בחשבון שחלק מהקולות של אזרחים ערבים הולכים למפלגות של פוליטיקאים יהודים.

להלן התשובות שהתקבלו מחישובי הצ’אטבוט:

.

כפי שניתן לראות, הסוקרים של ערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים מסתפקים בהנחה ששיעור ההשתתפות של הבוחרים הערבים יהיה 45%, כפי שקרה ב-2021, או לחלופין ששיעור ההצבעה יהיה דומה לזה של 2022, אך לא יכלול שינוי באופן השתתפותן של המפלגות של האזרחים הערבים.

סוגיית שיעור ההשתתפות בבחירות נוגעת, כמובן, לא רק לאזרחים הערבים, אלא לכלל אזרחי ישראל. למעשה, בכל אחת ממערכות הבחירות של השנים האחרונות, התוצאה נקבעה, לא מעט, על ידי שיעור ההשתתפות של כל קבוצה באוכלוסייה. במילים הפשוטות ביותר, שיעור ההשתתפות אינו אחיד, ואינו משתנה באותו כיוון אצל כל קבוצה. התנודות בשיעור ההשתתפות של קבוצות שונות הן שקובעות, במידה רבה, את תוצאות הבחירות. יש להבהיר שמאחורי השינויים בשיעורי ההצבעה עומדים כוחות חברתיים ופוליטיים, אך מכיוון שפוסט זה מתרכז במספרים עצמם, ההתייחסות תהיה לצד ה”טכני” של ההסבר.

הדוגמה הטרייה ביותר להשפעות של שיעורי הצבעה אצל קבוצות שונות, או אזורים שונים, היא של שתי מערכות הבחירות האחרונות: 2021 ו-2022. הנתונים נלקחו מפרסום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר עשה עבודה חשובה מאוד בהצגת שיעורי ההצבעה בשתי מערכות בחירות אלה, באזורים שונים ואצל אוכלוסיות שונות. כפי שהנתונים מראים, בעוד שיישובים וערים בהם גדולה התמיכה בימין ובחרדים הציגו עלייה משמעותית בשיעורי ההצבעה – אפשר לשער שמתוך רצון “להחזיר את ביבי לשלטון” – לעומת זאת, בערים הנחשבות “ליברליות”/”שמאליות”/”אנטי-ביבי”, שיעור ההשתתפות בבחירות נשאר יציב, ובכמה מקרים אף ירד.

המספרים מספרים את הסיפור של הבחירות הקודמות: עלייה בשיעור ההשתתפות באזורים בהם הבוחרים נוטים בבירור לימין, לעומת יציבות, או ירידה קטנה, באזורים בהם הבוחרים נוטים למרכז ולשמאל. די להסתכל על מה שקרה בערי פיתוח כדי להבין מה גדולה הייתה המוטיבציה של הבוחרים באותם מקומות להצביע לימין, ובמיוחד לסייע לנתניהו ובן גביר. תמונה דומה אפשר לקבל גם מיישובים קטנים, במיוחד במה שמכונה “מושבי עולים”, שגם בהם נרשם אחוז גבוה של מצביעים. לעומת זאת, במקומות כמו תל אביב או במה שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הגדיר כ”ערים מבוססות”, שיעור ההצבעה היה נמוך יחסית.

חשוב להדגיש שבישראל אין דפוס אחיד של התפתחות בשיעורי ההצבעה, והסיבות לעליות היו שונות לאורך השנים. כך, למשל, בבחירות של 2015 נרשמה עלייה משמעותית בשיעור ההצבעה, לא מעט “בזכות” הקריאה בשעות הערב של יום הבחירות של בנימין נתניהו: “הערבים נוהרים לקלפיות”. הערבים אכן נהרו לקלפיות, אבל היה זה בבחירות של 2020, בתגובה להופעת הרשימה הערבית המשותפת, אשר כללה את ארבע המפלגות הערביות. לבסוף, אפשר לשער שהרצון “להציל את ביבי” הוא שהביא אנשי ימין לקלפי, במיוחד במושבי עולים ובמה שכונה פעם “ערי פיתוח”.

השאלה המתבקשת בשלב זה היא פשוטה: האם מה שקרה ב-2022 יחזור בבחירות הבאות (אם יתקיימו). לעת עתה אין תשובה שניתן לתת לסוגיה זו. אך ישנה סוגיה אחרת אשר תרמה, רבות מאוד, לתבוסה של האופוזיציה הנוכחית בבחירות לכנסת ה-25.

הבוחר הישראלי, במיוחד בוחר של מפלגות האופוזיציה הנוכחית, אוהב לחשוב על עצמו כ”בוחר חכם”, או בשמו האחר “בוחר טקטי”. יש להניח, למשל, שעד היום יש “בוחרים טקטיים” אשר נותנים את קולם לרשימת אופוזיציה, על סמך ההנחה שראש הרשימה הגדולה ביותר הוא שמרכיב את הממשלה. בבחירות שהתקיימו בשנת 2021 מפלגות העבודה ומרצ קיבלו 13 מנדטים, הודות להצבעתם של 471 אלף קולות. בבחירות של שנת 2022, לעומת זאת, שתי המפלגות קיבלו יחד רק 327 אלף קולות. מפלגת העבודה קיבלה רק 4 מנדטים ומרצ נותרה מחוץ לכנסת. הסיבה המרכזית לתנודה הגדולה בקולות הייתה אותה “הצבעה טקטית” אשר רצתה לראות את יאיר לפיד עומד בראש המפלגה הגדולה בכנסת. כך, למשל, “יש עתיד” הפכה להיות המפלגה שקיבלה את הכמות הגדולה ביותר של קולות בקיבוצים וגם בלא מעט מושבים ותיקים.

אם מישהו סקרן לדעת כמה קולות קיבלו ב-2022 המפלגות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית, התשובה היא כ-2.30 מיליון קולות. כמה קיבלו מפלגות האופוזיציה (בתוספת מרצ ובל”ד)? התשובה היא כ-2.33 מיליון קולות, כלומר כ-30 אלף קולות יותר מרשימות הקואליציה הנוכחית. אין ספק שהתנהגות האופוזיציה עצמה נושאת בחלק לא קטן מהאחריות לתוצאה שנוצרה. ראשית, סירובה של מפלגת העבודה ללכת לרשימה אחת עם מרצ גרם לנזק גדול מאוד. שנית, הפיצול של המפלגות הערביות גרם לאובדן עצום של קולות. שלישית, הרשימה המשותפת ורע”ם סירבו לחתום ביניהן על הסכם עודפים, כך שעוד אלפי קולות הגיעו בסופו של דבר למפלגות הקואליציה. כל זה אינו מוריד מהשפעות ה”הצבעה הטקטית” אשר הותירה את מרצ מחוץ לכנסת, ושלחה לא מעט קולות לטור של מפלגות הימין והחרדים. מרוב טקטיקות, הבחירות הסתיימו עם קואליציה ימנית קיצונית של 64 מנדטים. ש”ס, אשר קיבלה 393 אלף קולות, זכתה ב-11 מנדטים. מפלגת העבודה ומרצ, אשר קיבלו 327 אלף קולות יחד, זכו ל-4 מנדטים בלבד.

הסיכום של התיאור המספרי לעיל מתבקש: יש לכוחות הפוליטיים המתנגדים לנתניהו היכולת והמספרים לשים קץ לביביזם, במערכת בחירות חוקית והגונה. נתניהו לא “הביס” את האופוזיציה בבחירות של 2022; היא הביסה את עצמה. השאלה היא אם הלקחים של אותה מערכת יילמדו, והאם לפוליטיקאים המתנגדים לנתניהו יהיה השכל הישר לנקוט בצעדים נכונים.