ראשון ליולי: יום הולדת שמח לניאו ליברליזם הישראלי

שלושים ושבע שנים חלפו מהיום בו ממשלת ישראל (אז ממשלת אחדות) אישרה את מה שנקרא “תכנית הייצוב למשק הישראלי” ובכך פתחה את הדלת לשינוי מבני של הכלכלה והחברה. באותו יום החל התהליך של שילוב ישראל בגלובליזציה והניאו ליברליזם הבינלאומי. למרות הזמן שעבר, האמת היא שאין לנו תשובה מלאה לשאלה מה הם מאפייניו של הניאו ליברליזם בישראל, אם כי רוב האוכלוסייה בישראל יכול לדקלם את נזקיו, גם אם לא קרא ניתוח חברתי אחד.  כדי לתאר את מצב הידע הקיים אפשר להשתמש במשל ההודי על העיוורים והפיל. קבוצה של עיוורים התבקשה לתאר פיל על פי מישוש של גופו. אחד נגע ברגלו של הפיל ותיאר את החיה כעמוד יציב. שני נגע בחדקו וקבע שמדובר בייצור דמוי צינור. שלישי קבע שהפיל היא חיה ארוכה ושטוחה, לאחר שנגע באוזניו.

פרס ותוכנית הייצוב: המהלך הכלכלי הדרמטי והמוצלח אי-פעם - גלובס

המשל רק מבהיר לנו עד כמה דרוש הניסיון ליצור מסגרת מכלילה יותר, רחבה יותר, אשר תחבר את הידע הקיים לכדי תמונה מקיפה של המשטר החברתי/מעמדי, פוליטי וכלכלי השורר בישראל. כך, למשל, המחקר הקיים הניב ניתוחים טובים על השינויים המוסדיים שהתחוללו בישראל החל מאמצע שנות השמונים, וליוו את “שחרור השווקים”, ההפרטה ושחיקת מדינת הרווחה. נתיב זה בחן את התפקיד שמילאו מוסדות שונים, כמו משרד האוצר או בנק ישראל, בקידום הניאו ליברליזם המקומי. אלא שכאשר מתרכזים רק בשינוי מוסדי כמחולל המשטר החדש, אנו מאבדים פרספקטיבה, ומתחילים לעסוק בניתוח חברתי בלי חברה.

הלקונה העיקרית במחקר הניאו ליברליזם המקומי הם היחסים המעמדיים בישראל והתפתחותם, התהוותם של מעמד העובדים חדש ושל שכבת בעלי ההון. בין אם מדובר בהשלכות של הפוליטיקה של זהויות על המחקר בישראל, ובין אם מדובר במורכבות של התהליכים החברתיים, העובדה היא שאין לנו תמונה מלאה של היחסים המעמדיים בעשורים האחרונים. לכן, השאלה המרכזית אשר צריכה להיות מוצגת במחקר עתידי היא מה המשמעות של ההתהוות המעמדית בישראל מאז 1985 למצבה הנוכחי של החברה הישראלית

יחד עם זאת, קיימים שורה של מחקרים וניתוחים של מקטעים שונים של ה”תמונה הגדולה” וכל אחד מהם תורם תרומה משמעותית לפרויקט של חקר הניאו ליברליזם המקומי. כך, לדוגמא, ישנם ניתוחים מעמיקים אשר מצביעים על היחלשותו של מעמד העובדים, והתגייסותם של מוסדות שלטון לעזרת המאמצים של התשה ופירוק של איגודים מקצועיים והעצמתו של “הגיון השוק”.  התפתחויות אלה גרמו לעלייה בחלקם של בעלי הון בהכנסה הלאומית, על חשבון חלקם של מקבלי השכר. מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מאפשרים לנו לבחון את תהליכי ההפרטה, עם השלכותיו על עובדים ואזרחים.

המחקר הישראלי גם ידע להצביע על מגמות הקיטוב התעסוקתי החל משנות התשעים, כפועל יוצא של המשטר הניאו ליברלי. המגמות העיקריות בשוק העבודה נחקרו ונבחנו, והדבר מאפשר הצצה לסיבות מאחורי הגידול באי שוויון בהכנסות, ולחסימה גוברת של מסלולי ניעות חברתית בפני חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה. עדיין נותרו פתוחות כמה שאלות חשובות:  האם הקיטוב התעסוקתי מוביל לצמיחתו של מעמד עובדים חדש, מה הרכבו של אותו מעמד, מה מאפייניו, מה פריסתו המקצועית והמרחבי.

תחום נוסף בו קיים ידע מוגבל עליו הוא מיקומו של ההון המקומי בתמונת הקפיטליזם הגלובאלי. עליית החשיבות של ההון הפיננסי במשק הישראלי (מה שמכונה תהליך הפיננסיאליזציה) הוא פועל יוצר של אופי תעשיית הטכנולוגיה המתקדמת, המעודד השקעות פיננסיות. כל מחקר עתידי על אליטת ההון הישראלי יצטרך לבדוק את הקשרים החזקים בין טכנולוגיה לפיננסים בחברה הישראלית.

מה שברור הוא שעליית ההון הפיננסי קשור לתהליך גלובאלי ולביטויו  בכלכלה המקומית. צריך להדגיש כי בעשור הראשון של המאה, תהליך השילוב של ישראל בהון הפיננסי הגלובאלי היה בראשעצט, מה שאפשר למשק המקומי להתאושש במהירות מהמשבר הכלכלי העולמי של 2007 ו-2008, עם פגיעה קטנה יחסית. בעשור השני של המאה, לעומת זאת, המשקל של הקשרים הפיננסים של ישראל עם חו”ל גדלים במהירות רבה.

 מקור: בנק ישראל

 

למרות הפגיעה היחסית בקטנה בכלכלה המקומית, ישראל הפכה לאחת הזירות המרתקות למחאה הבינלאומית נגד הקפיטליזם הניאו ליברלי בשנת 2011. קשה להגיד שאנו מבינים היום את מלוא המשמעויות החברתיות של אותה מחאה ואחריתה. הפוליטיקה של זהויות, והתיאוריות העדתיות העמידו, וממשיכות להעמיד, מחסומים גדולים פני מחקר מקיף של פרץ המחאה, והשפעתו על פני זמן.  בכמה מקומות ההתייחסות אל אותה רעידת אדמה הייתה כאל “לא אירוע”, אשר לא השאיר אחריו כל סימן. למרות זאת, עשור פלוס לאחר אותה מחאה, אנו עדיין רואים את השפעתה בתודעה הציבורית, במאבקים נגד העסקה פוגענית, בניסיונות להגביל את ההעסקה על ידי קבלני כוח אדם, בהתגייסות נגד מונופולים, ובמחאות נגד צעדים הפוגעים ברווחה הציבורית.

מעל לכל תופעות האלה בולטת המחאה נגד בנימין נתניהו והפופוליזם האוטוריטארי אותו הוא ייצג. המחאה נגד המשך שלטון ה”ביביזם” לא הייתה יכולה להתרחש בלי המחאה של 2011. רוב משמעותי בין אלה שיצאו לרחובות, לכיכרות וגשרים ודרשו את לכתו של נתניהו היו נפגעי המשטר הכלכלי וחברתי המקומי, בדרך זו או אחרת. גל המחאה האחרון עדיין “טרי” כך שיש לקוות שעוד יהיו מחקרים שיבחנו את הקשרים בין המחאה של 2011 לבין זו של 2020 ו-2021.

כאמור, חלק מהקשיים הקיימים בחקר התפתחות של מעמד העובדים בישראל, מאז 1985, נובעים מהניסיונות לצמצם את הסוגייה למונחים עדתיים. יחד עם זאת, צריך להודות שהמהירות בשינויים המתחוללים בישראל מקשים על בחינת ההתמורות בחברה המקומית. אנו יודעים מעט מדי על קשרים במקומות עבודה, על רשתות חברתיות, על ההיבטים המרחביים של ישראל בת זמננו. יש רק ידע חלקי על ההתייחסות לוועדי עובדים ויחסי עבודה. מצב זה הופך להיות חמור יותר לאור השינויים המהירים מאד שמתרחשים בשוק העבודה הישראלי, המבוסס על קיומם של שני “מגזרים” הזרים זה לזה: מצד אחד המגזר הטכנולוגי – פיננסי ומצד שני המגזרים הלא טכנולוגיים, בעלי פריון נמוך, שכר נמוך וחסומים לכל ניסיון של ניעות כלפי מעלה של עובדיהם.

סוגיה נוספת אשר דורשת בדיקה וניתוח הם השינויים בתוך המשטר הניאו ליברלי על פני תקופות שונות מאז 1985. במסגרת זאת היה צריך לבחון את הקשרים בין המשטר הניאו ליברלי לבין המשך הכיבוש ומיסוד משטר האפרטהייד בגדה המערבית. איך אפשר להסביר את המעבר מהרצון להגיע להסדרת מעמד השטחים הכבושים במסגרת הסכם אזורי, בתחילת שנות התשעים, להפיכת הכיבוש למרכיב מרכזי בפופוליזם האוטוריטארי של השנים האחרונות.

אכן, המקרה הישראלי מאפשרת לחקור את טיב אופי הקשרים בין פופוליזם ולניאו ליברליזם. שניהם מבליטים את החשדנות כלפי ה”שלטון”, שניהם מרבים להתייחס ל”איש הקטן” אשר נרמס על ידי ה”ממשלה” או על ידי “האליטה”. שניהם מתייחסים בחשדנות רבה ואי אמון ללגיטימיות של השלטון דמוקרטי. בשניהם האדם אינו “אזרח” אלא קורבן של שלטון, אינדיבידואל אשר אמור לשים את אמונו ב”מנהיג” או “כוחות השוק”. זהו מטען רגשי אשר אמור להניע את הפרט לפעולה, לא כחלק מחברה, אלא כאינדיבידואל.

השארת תגובה

אודות הבלוג

קריאה חופשית הינו בלוג אישי שמבטא דעה אחרת על החברה הישראלית ועל השמאל בימים של מבוכה . המטרה היא להצגיג חלופה רעיונית לפוליטיקה של זהויות, ולטקסטים שחוזרים על אותן טענות ללא ביסוס. ישראל היא חברה מעמדית, וזאת המציאות שצריכה להכתיב את ההתייחסות אליה.

פוסטים אחרונים

קודם
הבא