אולי מרצ תגיע לבחירות כשהיא יודעת מה זהותה?

הממשלה המוזרה ביותר בתולדות ישראל הגיעה, ככל הנראה, לסוף דרכה. היא מלאה תפקיד חשוב בהרגעת האווירה הציבורית ובהרחקתו של שלטון אוטוריטארי וגזעני, גם אם בסופו של דבר זאת תהיה הרחקה זמנית. קשה להגיד שקריסת הקואליציה הנוכחית מגיעה כהפתעה, בהינתן הרוב הדחוק בכנסת, והפערים הרעיוניים בין מרכיביה.  יש להניח שעוד יהיו, בימים או שבועות הקרובים, קרבות טקטיים, במיוחד על איוש תפקיד ראש ממשלת המעבר. אך בשורה התחתונה, ההנחה הסבירה ביותר היא שהבחירות יתקיימו לקראת הסתיו, או בסוף השנה לכל המאוחר.

בתנאים אלה, מרצ מחויבת לבחון את עתידה, ולהסיק את המסקנות הנדרשות לא רק כדי להבטיח את שרידותה הפוליטית, אלא גם כדי לסמן את דרכה קדימה. למעשה, מרצ תצטרך להחליט אם היא רוצה להמשיך בקו הנוכחי, המטושטש במידה רבה, או להעמיד סדר יום שמצביע על העתידה הפוליטי שלה ועל יעדיה. בתנאים הקיימים היום, סדר יום זה צריך להיות מושתת על שני יסודות ברורים: שותפות פוליטית יהודית ערבית ושלילת הכיבוש ומאבק מתמיד לסיימו.

מרצ צריכה להיות בחזית של כל מאבק חברתי למען שוויון, זכויות אדם, איכות חיים, שוויון מגדרי ועוד, אבל כל זה חייב להתקיים בתוך מסגרת פוליטית שמקדמת את השלום והשוויון האזרחי. אין כל תוקף לדיבורים על שוויון כלכלי וחברתי, על שוויון מגדרי או על הגנה על הסביבה, כאשר מתעלמים מהכיבוש והשלכותיו. מי שחושב על שוויון ומדלג בקלילות מעל האפרטהייד בשטחים הכבושים, משלה את עצמו ואת חברי מפלגתו.

כל ניסיון להמשיך בהסתרת זהותה של מרצ כמפלגה שמקדמת שני עקרונות אלה רק מחליש את כוחה האלקטוראלי. טשטוש זהותה רק תביא להגברת המאמצים מצד יש עתיד "לשתות" קולות משמאל, ותגביר את הבלבול בין מרצ למפלגת עבודה. קביעה זאת לא מבוססת על חששות תיאורטיות, אלא על ניתוח של האירועים במערכות הבחירות הקודמות. כל אימת שמרצ טשטשה את היסוד הרעיוני שלה, את מחויבותה לסיום הכיבוש, היא עברה ייסורים רבים עד שהבטיחה את מקומה בכנסת. כאשר לבוחריה ברור מה היא רוצה, מה היא מציעה, ומה הם עקרונותיה, גוברת האפשרות לשכנע אותם שמרצ היא הכתובת הפוליטית שלהם.

בנסיבות שנוצרו בפוליטיקה הישראלית, חידוד העמדות הרעיוניות מלווה תמיד בעמדות המנהיגות המפלגתית. עמדות ורעיונות מזוהים עם בני אדם, ומרצ אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה, כפי שההיסטוריה המפלגתית שלה מוכיחה. העמדתה של מנהיגות חדשה בראשות מרצ הוא הצעד שצריך ללוות את חידוד העמדות הפוליטיות של המפלגה. המהלך ידגיש את מחויבותה של מרצ למאבק נגד הלאומנות, הגזענות והכיבוש. יתר על כן, מרצ תוכל להציג עמדות ברורות בכל למה שקשור לשיתוף פעולה יהודי ערבי במסגרת פוליטית אחת.

 ההישג הגדול ביותר של הקמת הממשלה המשונה הנוכחית, מנקודת ראותה של הדמוקרטיה בישראל, היא כניסתה של מפלגה "ערבית" לקואליציה. המחסום הזה סוף סוף הוסר, ואת התקדים כבר אי אפשר להעלים. זה אינו אומר שמעתה הגזענות הממוסדת הישראלית לא תנסה לשוב ולהדיר את האזרחים הערבים מהזירה האזרחית והפוליטית. אבל את שיתופה של רע"ם בקואליציה כבר אי אפשר למחוק.

השינוי במנהיגות של מרצ נדרשת כדי להבהיר למערכת הפוליטית שהמפלגה תעמוד על העיקרון של שיתוף האזרחים הערבים בכל הרמות של מוסדות השלטון. לא רק זאת, אלא גם כדי להדגיש שהגיע הזמן להקמת מסגרת פוליטית משותפת, המקדמת את האינטרס של כל אזרחי המדינה. נכון, מדובר בתהליך ארוך טווח, אבל אותו צריך להתחיל כבר היום. קידום התהליך מצריך שמנהיגות מרצ תקרין עקביות וכנות במאמציה לקדם שוויון אזרחי ולהפוך את מרצ לבית משותף ליהודים וערבים, ולא איזה מהלך טקטי שנועד לצוד קולות ביושבים ערבים בעתי בחירות. מהלכים כאלה הם שהביאו את מרצ במערכת הבחירות האחרונה לחפש "פתרונות" טקטיים לרצונה להציג סוג של רשימה משותפת ליהודים וערבים.  כמאמר השיר, "איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.".

בכל מה שקשור למאבק בכיבוש, מרצ תאלץ לצאת המחבוא הרעיוני/פוליטי אליו נכנסה לפני כמה שנים, ולשוב להניף את הדגל של שלילת הסיפוח, פתרון שתי המדינות וגבולות ה-4 ליוני כבסיס למו"מ עם הנציגים הפלשתינים. יש צורך במנהיגות  מרצ אשר תדגיש את מחויבותה ודבקותה ביעדים האלה, ותקנה אמינות בקרב בוחריה הפוטנציאליים. זהו תנאי יסודי להבטיח את קיומו ארוך הטווח של שמאל ישראלי.

לכל אלה צריך להוסיף סוגיה חשובה נוספת, עליה צריך לדון בנפרד. מרצ צריכה מנהיגות אשר נמצאת במגע מתמיד עם מה שבאנגלית מכנים "הבסיס הפוליטי". היא צריכה מנהיגות אשר מסתכלת על המפלגה כחלק מתנועה או תנועות חברתיות, אשר מנסה לתרגם את הפעילות והדרישות שלהן בכל תחום להישגים פוליטיים. תמיד יהיה מי שיכול להתמודד עם תמרונים פוליטיים של כוחות פוליטיים אחרים, אבל מה דרוש היא מנהיגות שיודעת להתחבר ולהתקשר למה שקורה בשורות חברי ותומכי המפלגה.

יותר מדי פעמים בשנים האחרונות מרצ הסתתרה לה מאחורי כל מיני סוגיות כמו שוויון חברתי, הגנה על הסביבה, מאבק למען זכויות של קבוצות שונות, ולפרקים היה נראה שהיא הולכת לאיבוד במבוך הפוליטי שהיא יצרה בעצמה. יותר מדי פעמים הניחה מרצ שהתנגדותה לסיפוח, להתנחלויות, לפגיעה המתמדת בזכויות אדם ולגזל קרקעות מובנת מאליה, ולא נדרש מאמץ מיוחד שלה כמפלגה בסוגיות אלה. מבחינת מנהיגות מרץ מהרגע שחברי מרצ, או ח"כים של מפלגה היו פעילים במאבקים נגד הכיבוש, במסגרות רחבות – המאבק בשייח ג'רח, הפעילות נגד גזל קרקעות ונגד אלימות מתנחלים-  הרי יצאה ידי חובה.

החזרה למאבק נגד הכיבוש אינה פוסלת אף אחת מאותם מאבקים שמרצ מנהלת בשנים האחרונות. נהפוך הוא, רק כאשר היא תעמיד במרכז את הפעילות נגד הסיפוח והפגיעה בזכויות אדם בשטחים ניתן יהיה לראות במערכות אחרות שלה חלק מתפיסה כוללת: תפיסה של שמאל שמחויב לסדר יום פוליטי ואידיאולוגי ולא מחפש מהלכים טקטיים, המתחדשים מדי כמה שנים בהתאם לייעוץ כזה או אחר מטעם "מומחי בחירות". בסופו של דבר כל מה התנהגות זאת השיגה היה הצורך של המפלגה לרוץ אחרי בוחריה מדי מערכת בחירות, ולהתעסק בשרידותה הפוליטית. מספיק היה לעקוב אחרי תלאותיה של מרצ בארבעת מערכות הבחירות מאז 2019 כדי להיווכח מה הנזק של הזיג זג בעמדותיה.

.

השארת תגובה

אודות הבלוג

קריאה חופשית הינו בלוג אישי שמבטא דעה אחרת על החברה הישראלית ועל השמאל בימים של מבוכה . המטרה היא להצגיג חלופה רעיונית לפוליטיקה של זהויות, ולטקסטים שחוזרים על אותן טענות ללא ביסוס. ישראל היא חברה מעמדית, וזאת המציאות שצריכה להכתיב את ההתייחסות אליה.

פוסטים אחרונים

קודם
הבא