בין רוטשילד לבלפור, סיפורו של עשור

פוסט זה נכתב באריך 14 ליולי, 2021, עשר שנים לפרוץ המחאה החברתית של 2011. המחאה עצמה היא ציון דרך בחברה הישראלית העכשווית, אך גם היום יש אי הסכמה בולטת על הסיבות, המשמעויות והתוצאות של אותם שבועות בהם מאות אלפים יצאו לרחוב כדי למחות נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה ולדרוש “צדק חברתי”. לכן, גם לאחר עשור, אנו עדיין לא מבינים איך לנתח את אותה תנועה של מחאות, ומה הייתה השפעתה. מתקבל הרושם שקיימת מעין הסכמה “שקטה” בין חוקרים, עיתונאים ופוליטיקאים שבמחאה ההיא לא ממש כדאי להתעסק. כבר לפני שמונה שנים קבעו אורי רם ודני פילק במאמרם על המחאה ההיא כי “המחאה החברתית של 2011 היא “ציון דרך חשוב בהיסטוריה של החברה בישראל, אך עם זאת לקתה במגבלות המעיבות על המשך השפעתה”.

לפני כשלושה חודשים התקיים הכנס (הוירטואלי) השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית, אשר אורגן על ידי מכללת ספיר. פאנל הפתיחה של הכנס הוקדש, באופן כמעט טבעי, למחאת בלפור לאור תנועת המחאה של 2011, תחת הכותרת ” חברה במשבר? מחאות בישראל, מ”העם דורש צדק חברתי” ועד ‘לך’  “.  בדיון עצמו רק שניים מתוך חמשת הדוברים התייחסו לקשר שבין שתי המחאות הגדולות שידעה ישראל בעשור האחרון, פרופסור דני פילק וד”ר גל לוי.  שניהם השתדלו מאד לשכנע שאלה בסך הכל תנועות של “מעמד הבינוני אשכנזי”, אשר התסיימו  בלי להשאיר עקבות בחברה הישראלית. טענתם הייתה כי מחאת 2011 הסתיימה בכישלון כי היא לא התכוונה לשינויים מבניים בחברה הישראלית, ומחאת בלפור בסך הכל רצתה את סילוקו של בנימין נתניהו, ללא שינויים מהותיים אחרים. 

אך האם אותה מחאה הסתיימה ב”כישלון” או ללא השפעה על האירועים בישראל?  מה אנו באמת יודעים עליה? התשובה לשאלה השנייה היא פשוטה: אנו יודעים מעט מאד. אנו יודעים משהו על ההרכב החברתי והאנושי שלה, אנו יודעים שהמחאה לא העלתה כלל נושאים של “עדתיות” והתרכזה בדרישה ל”צדק חברתי”, בלי לפרט למה הכוונה.  אנו יודעים משהו על המניעים של קבוצות שונות ועל ההשפעה לטווח ארוך אותה מחאה. מחקר עומק על מחאה לא נעשה, כך שקשה לדעת האם הייתה זו מחאה של “המעמד הבינוניה אשכנזי” כפי שהדגישו גל לוי ופילק.  ולוי אף טען שהמחאה של 2011 הייתה תוצאה של אנשים אשר לא רצו לערער את המשטר הכלכלי והחברתי. 

האם אנו אמורים לקבל את הטענות האלה, והמשאלה שהמחאה של 2011 תיזכר כמעין “לא אירוע” שאורגן על ידי ה”מעמד הבינוני” (אשכנזי) שחשש מהשלכות המדיניות הכלכלית של ממשלת נתנהיו?  כדי לענות לשאלה זו צריכים להזכיר כי בין שתי המחאות, זו שהתחילה ברוטשילד וזו של בלפור,  מפרידות עשר שנים רוויות במחאות ומאבקים בתחומים שונים. רשימה חלקית (מאד) של אותם מאבקים כוללת את  מחאה נגד מתווה הגז, מחאות נגד שחיתות, מחאות נגד היחס למהגרים האתיופים לישראל, מחאות נגד היחס של הממשלה לעובדים זרים ומבקשי מקלט, מחאות נגד הכיבוש.  למחאות האלה צריך להוסיף את צמיחתו ארגון “כוח לעובדים”, אשר סייע בניהול דמוקרטי של מאבקי עובדים ב”מגזרים” אשר בחלקם השמאל לא היה נוכח עד אז. 

מה המחקר החברתי היה צריך לשאול על המחאות האלה? השאלה המתבקשת היא, כמובן, מי הם האנשים אלה אשר יצאו לרחוב לאחר ה-14 ליולי 2014. האם המונח מעמד בינוני הוא זה שמתאר אותם? האמת העצובה היא שאין אנו יודעים בוודאות את התשובה, כי, כאמור, מחקר מקיף וראוי לא נערך עד היום. מה שיש בידינו הם הסברים כמו אלה של אורי רם ודני פילק. במאמרם מ-2013 נאמר על מחאת 2011 כי “לפי משתתפיה וסמליה התנועה מייצגת את המגזר החברתי שהסוציולוג ברוך קימרליניג כינה האחוס”לים: אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים”. מה שהיה חשוב לשני החקורים היה לשמור על הטיעון שהחברה בישראל מבוססת על חלוקה “אתנו – מעמדית”. פילק חזר בהרצאתו בכנס האגודה הסוציולוגית על אותו וטיעון, הפעם בהקשר של “מחאת בלפור”. לדבריו מדובר בעוד אירוע אשר הגיע למבוי סתום, זאת בגלל ה”עיוורון הליברלי” של משתתפיה. 

אך המחאות שבאו לאחר 2011, והציבור אשר אייש אותם, היה מורכב במקרים רבים ממה שאנו יכולים לכנות “רדיקלים עירוניים”. האם המרכיב העדתי/שבטי הוא זה שקובע את אופי פעילותם? ספק רב.  מי שעקב אחרי מאבקי העשור האחרון ראה במקרים רבים צעירים עם שיוך פוליטי שמאלי, בלי קשרים לממסד הפוליטי או הכלכלי השולט.  המחאה החברתית של 2011 התפתחה וצמחה באמצעות רשתות חברתיות וקשרים בין אנשים אשר התמודדו עם קשיים כלכליים אמיתיים. המצוקה אשר הביאה להקמת האוהלים היא לא מחאה של “בורגנים בוהמיינים” , כפי שטוענים רם ופילק.  אם זה היה המקרה ספק עם מאות אלפי אנשים היו מזדהים עם המסר. 

ההתמשכות של המחאה לאורך העשור האחרון מרמז כי האפיונים שניתנו לאירועי קיץ 2011 לא היו נכונים.  הסבר אשר נראה מתאים יותר למה שאירע, ועדיין תקף, הוא שניתן לשייך את המשתתפים במחאות למעמד עובדים חדש בישראל. אלה אנשים, בעיקר צעירים, המועסקים במקצועות הקשורים למערכת הרווחה, החינוך והבריאות, או במגזר הפרטי במשרות בעלות ביטחון תעסוקתי נמוך, ושכר שנע סביב השכר הממוצע במשק, ואף נמוך ממנו. קשה להניח כי יישום המדיניות הניאו ליבלרית מאז 1985, אך במיוחד לאחר 2003, השאירה את המבנה המעמדי בישראל ללא שינוי. הניאו ליברליזם, העלייה בכוחו של ההון הפיננסי (financialization), הקיטוב במבנה התעסוקתי  וערעור יסודות של מדיניות הרווחה הם שהביאו לצמיחתו של מעמד עובדים חדש, ללא איפיונים עדתיים בולטים. אם הסבר זה נכון הרי שאותם רדיקלים עירוניים אשר איישו את המאבקים של השנים האחרונות מייצגים סוג של מודעות פוליטית אשר לא היינו עדים לה קודם לכן.

צריך לסייג ולומר כי גם אם ה”רדיקלים העירוניים” מציגים דפוסי מאבק חדשים (מאבקי שטח, דמוקריטיים, בלי מבניים היררכיים) עדיין קיים “מרחק” ניכר ביניהם לבין השכבה החברתית ממנה יצאו. הרוב הגדול של אותו מעמד עובדים חדש בישראל תומך פוליטית במה שמכנים “מפלגות מרכז” ועדיין מנסה לפעול בתוך דפוסי הפעולה המוכרים. יחד עם זאת, הנכונות לצאת למאבקים עדיין קיים, וזו המורשת האמיתית של מחאת 2011. הדברים באו לידי ביטוי בהרצאתה של ד”ר מאיה רוזנפלד בכנס האגודה הסוציולוגית . היא תיארה את הרגע בו קבוצות שלמות של מה אנו מכנים פה “רדיקלים עירוניים” הצטרפו למחאת בלפור. לדבריה היה זה המאסר של אמיר השכל בטענות שווא של המשטרה אשר גרם לקבוצות צעירים להצטרף ולהביא לרדיקליזציה של המאבק. רק צעירים אשר בגרו בעשור של מאבקים חברתיים היו מסוגלים להצטרף במהירות להובלת מחאת בלפור ולהביא להגברת התהודה שלה. 

אך יש הסבר נוסף לתופעות אליהן מתייחסת רוזנפלד. חלק לא מבטול ממעמד העובדים החדש בישראל, ובתוכו אותם “רדיקלים עירוניים” סבלו מתהליך הקיטוב התעסוקתי בישראל, ובשנה האחרונה הם היו  בין הנפגעים מהתגובה במשק למגפת הקורונה. גיליון כתב העת “סוציולוגיה הישראלית” אשר פורסם בתחילת 2021 כולל כמה מאמרים אשר מתעדים תהליך זה. מאמרו של אסף בונדי באותו גליון מתאר את האופן בו הממשלה ניצלה את המגפה כדי לצמצם מאד את כוחם של האיגודים המקצועיים ולפגוע במעמדם של עובדים, במיוחד במגזר הפרטי. מאמר אחר מציג את הפגיעה בעובדים צעירים בלי תנאי וותק או הגנה על ידי חוזה קיבוצי. קשה להתחמק מהמחשבה שתהליך זה עמד מאחורי ההצטרפות של עובדים צעירים למחאת בלפור, כך שבינה לבין מחאת רוטשילד של 2011 יש אכן יותר חוט מקשר אחד. יתר על כן, יתכן ואותן אנרגיות שהיו מושקעות במאבקים מקצועיים בתנאים אחרים, הופנו בגלל ה”מצב” למאבק לסילוקו של בנימין נתניהו. 

צריך גם להתעכב על הסיסמאות שליוו את שתי המחאות הגדולות. הסיסמה “העם דורש צדק חברתי” של מחאת 2011 הייתה עדיין מופשטת למדי בכוונותיה (כי הרי “צדק חברתי” הוא מושג שדורש הגדרה הרבה יותר מדויקת).  לעומת זאת  המילה “לך”, אשר הפכה לאחד הסמלים של מחאת בלפור,  לא מתייחסת רק לבנימין נתניהו האיש, אלא לכל מה שהוא מסמל, לרבות המדיניות הכלכלית והחברתית שלו. את התייחסותו לחברה האזרחית, למיעוטים וליחסים בין ישראלים ופלשתינאים. זאת הפרשנות שאותה שכבה של רדיקלים צעירים אימצו לאורך כל הדרך, וזה יהיה בסיס של כל מחאה או מאבק פוליטי שהם ינהלו בעתיד.

תם, ולא נשלם, הניתוח של המחאות הגדולות בעשור האחרון בחברה הישראלית. יש להניח שעוד ייכתבו מילים רבות בנושא. 

השארת תגובה

אודות הבלוג

קריאה חופשית הינו בלוג אישי שמבטא דעה אחרת על החברה הישראלית ועל השמאל בימים של מבוכה . המטרה היא להצגיג חלופה רעיונית לפוליטיקה של זהויות, ולטקסטים שחוזרים על אותן טענות ללא ביסוס. ישראל היא חברה מעמדית, וזאת המציאות שצריכה להכתיב את ההתייחסות אליה.

פוסטים אחרונים

קודם
הבא