לכל איש שמאל אשר עדיין מתלבט באשר לדרך בה בונים את עתידו של כוח פוליטי אפקטיבי, כזה שיאבק על עתיד מדינת ישראל, מומלץ מאד לקרוא את הפוסט בפייסבוק של אבי דבוש, על הצורך בהקמת מסגרת פוליטית משותפת יהודית וערבית.
כפי שכבר הובהר בפוסט קודם, למאבק הנוכחי נגד המשך שלטונו של בנימין נתניהו יש השלכות רחבות יותר, הקשורות להגנה על החברה האזרחית הישראלית, ולדמותה בתחום הכלכלי והחברתי. ההגנה על החברה האזרחית מחייב, היום יותר מתמיד, לעמוד מול הניסיונות של הדרת האזרחים הערבים מהפוליטיקה הישראלית. זהו, כמובן, הרקע לפוסט של אבי דבוש, ולשורה של מאמרים והצהרות, אשר טוענים, ובצדק, כי המציאות מחייבת קיומה של רשימה יהודית ערבית בבחירות הקרובות.
הרעיון של רשימה של יהודים וערבים, אשר עומדים זה ליד זה, במאבק להגנה על החברה האזרחית המשותפת לכל חבריה, הייתה קרובה מתמיד בבחירות שנערכו בראשית 2019. רשימת מרצ עברה את אחוז החסימה בזכות ההצבעה של ערבי ישראל, ויצרה את התשתית שהייתה יכולה להוביל אותה לאותה נקודה בה היא נמצאת היום. טרם הדחתה, הצהירה יו”ר מרצ דאז תמר זנדברג שזאת צריכה להיות הדרך שעל מרצ ללכת. אלא שאז, כמו היום, היו כוחות חזקים בתוך המפלגה אשר יצאו נגד המגמה הזו, והובילו קו של התכנסות אל המרכז, תוך טשטוש המאבק נגד הכיבוש והבלטת “הקרבה הרעיונית” למפלגת העבודה.
כדאי להדגיש סוגיה אחת אשר לא מספיק מובלטת בוויכוח המתקיים בתוך השמאל הישראלי. כדי להיות אפקטיבי השמאל בימינו חייב לשלב את המלחמה למען חברה אזרחית ברת עוצמה – כזו אשר כוללת כיבוד מוחלט של זכויות אדם, קיום זכויות דמוקרטיות, הדגשת ההכלה והשוויון של כל האזרחית והתושבים, וניהול רציונאלי של משאבי טבע. בו בזמן, השמאל חייב גם לשלב חתירה לחברה הדואגת לרווחה, לשירותים חברתיים וחינוכיים לכל, ולמאבק מתמיד באי שוויון.
בפועל לא ניתן לנהל מאבק שמאלי בימינו בלי לשלב את שני הממדים האלה, וכל ניסיון לנסות “לשפר עמדות” על יסוד הקרבת אחד מהם לצרכים טקטיים יוביל במהרה למבוי סתום. כדאי לעקוב אחרי הדרך בה מרצ הגיע למצבה הנוכחי כדי להיווכח מה קורה כאשר מנסים להשכיח את המאבק למען שוויון אזרחי, ונגד הכיבוש, בשם “פרוגרמה חברתית”. הדברים אמורים במיוחד לגבי השנה האחרונה, כאשר הצורך ב”חיבורים” הפך להיות טיעון מרכזי, וכמעט אובססיה, עד כדי עמעום המאבק למען שוויון אזרחי וסיום הכיבוש.
עתה, כאשר נוצרה מחדש האפשרות להגיע לשילוב נכון למאבק השמאלי והעמדת מרצ במרכזו, שוב נשמעים אותם קולות על “שמירת צביונה של מרצ”, בתוספת איומים לא מרומזים על דיכוי תכניות שיסטו מהקו המותר. העובדה היא שהיוזמה של קבוצת ברית, על חבריה היהודים וערבים, מציבה בפני מרצ הזדמנות היסטורית לעצב מערך כוחות שונה מכל מה שהכרנו בעבר, ומסוגל לפרוץ את המבוי הסתום בו נמצאת אותה מפלגה.
זאת ועוד, כאשר מעמידים במרכז הדיון את הצורך בשילוב ההגנה על החברה אזרחית עם קידום תכנית של חברת רווחוה שוויונית, יש אפשרות להתגבר על כמה מהמבניים הרעיוניים אשר הובילו את המאבק של שמאל לבור בו הוא נמצא. השמאל הישראלי לא מסוגל למצוא מענה למלכודת של המגזרים, השבטים והעדות, בה הוא כלא את עצמו מזה שני עשורים. העובדה היא שהפוליטיקה של הזהויות וסיפורי ה”הגמוניה התרבותית” מנעו בפועל כל התרכזות במאבק נגד הכיבוש, בדיוק כפי שעשה זאת הניסיון המגוחך “לחזור לציונות הסוציאליסטית”. מעמד העובדים הישראלי, הוא דו לאומי, מעורבב מבחינה עדתית ופרוס לאורך ולרוחב של מדינת ישראל. כל ניסיון לפרק אותו ל”מגזרים” ו”שבטים”, או לתארו במונחים כאלה, הוא חוסר אחריות פוליטית ואינטלקטואלית.
בשנים האחרונות הולך ומתברר עד כמה החברה הישראלית, והשמאל הישראלי בתוכה, זקוקים למפנה דרמטי בכל הקשור ליחסים בין הקהילות הישראליות. החברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ועדות לכך היא ההשתתפות הגוברת של האזרחים הערבים בתהליך האלקטורלי, הרצון העז להשתלב בכל מקום בשוק העבודה אשר המדיניות הממשלתית, והגזענות הממסדית, מאפשרים זאת, מתחום הבריאות ועד הכדורגל. מהצד ה”שני”, בשמאל הולכת וגוברת ההכרה שצריך לתת ביטוי לשאיפה להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית אמתית. חשוב גם לציין את העובדה שערבים ויהודים כאחד, מוציאם את עצמם קורבנות של המדיניות הכלכלית, המעמד הרעוע שלהם בשוק העבודה וירידה המתמדת בנגישות לשירותים חברתיים כגון בריאות וחינוך.
תשובות לשאיפות האלה אינן קיימות. רק”ח כחלק מהרשימה המשותפת מקצה מראש מקום אחד ליהודי, ובזה היא רואה את תרומתה למאבק משותף של יהודים וערבים. מרץ, כאמור נסוגה בסוג של מבהלה מהאפשרות להתקדם, בתחילת 2019, מהמסלול של שיתוף פעולה מלא ושוויוני בין יהודים וערבים. היא צריכה לחזור ולקיים מסגרת אשר תראה איך צריך להראות שילוב הידיים בין יהודים וערבים, במסגרת שחפה מכל סממן של לאומנות.
זו הסיבה שרשימה יהודית ערבית היא התשובה לדילמות בו שרוי מה שנותר מההתנגדות השמאלית לכיבוש ולהרס הדמוקרטיה. מדובר ברצון לבנות מסגרת חוצה מגזרים, אשר מחייבת הידברות מתמדת וניסיון להרחיב כל הזמן את הגבולות של ה”אנחנו”. זו החלופה היחידה שקיימת היום לגזענות המוסדית, לשלטון השיסוי, לשחיקה המתמדת בשוויון הכלכלי והחברתי בישראלי. ערבים ויהודים יכולים וחייבם להילחם ביחד נגד הכיבוש, נגד הגזענות, ונגד האלימות, פיזית ומילולית, כלפי ה”אחר”. בו בזמן, שותפות חוצה מגזרים, עדות ושבטים יכולה וצריכה להיות פעילה בהדיפת ניסיונות לפגוע בזכויות עובדים, בניסוח תכנית של בנייה מחדש של רשת הביטחון החברתית, לפעול לחלוקה הרבה יותר שוויונית של ההכנסה והרכוש בישראל.
למעשה, רק מסגרת כזו יכולה ליטול על העצמה לפעול בשני הכיוונים האלה, שכן רק מסגרת פוליטית רחבה ומכילה. בסיס כוחה של אותה מסגרת הם עובדים יהודים וערבים, המתמודדים יום יום בפגעים של שוק העבודה הישראלי, בשירותים החברתיים הקורסים, ובהתקפה על זכויותיהם של קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית. רק מסגרת כזו יכולה להתמודד ביעילות בפגיעות בזכויות אדם בישראל, בגזענות ה”פרטית” והמוסדית, בפגיעות בשוויון המגדרי. לבסוף, שיתוף פעולה יהודי ערבי יהיה בסיס להתנגדות רחבה ככל שניתן להמשך הכיבוש וגזל הקרקעות בשטחים הכבושים.
ברמה הרעיונית השותפות יהודית ערבית נחוצה כדי לשבור, פעם ולתמיד, את הפיכת הגבול החברתי בין יהודים וערבים לגבול פוליטי/אידאולוגי. שום דבר לא ישבור את ההפרדה הלאומית בישראל כמו עשייה משותפת למען שלום, שוויון וחברה אזרחית משגשגת. העשייה היא זו שתיצור את ההגדרות הרעיוניות הנחוצות לבניית שמאל אשר תקרא תיגר על נרמול של הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים, ועל סדר היום הקפיטליסטי בחברה הישראלית. זו החלופה היחידה למבנה פוליטי אשר נשלט על ידי הגדרות גזעים, מגזרים ועדות.
למעשה, השחיקה המתמדת בדמוקרטיה הישראלית, והאיומים הגוברים על החברה האזרחית וזכויות אדם, נובעים מהרצון להעצים את השליטה על השטחים הכבושים, ולשלול כל אופוזיציה למאמץ להנציח את החלוקה העדתית והלאומית. הבנייה של גבולות אטומים בין קבוצות, של הגברת העוינות ביניהן, והביטול של האתוס של קהילה אחת היא זו שאמורה להנציח הן הכיבוש ואת ביסוסו של משטר סמכותני אשר תמוטט, בסופו של דבר, את מה שנותר מהסדרים הדמוקרטיים בישראל. כל הכרה בגבולות חברתיים עדתיים/לאומיים/קבוצתיים היא, בפועל, כניעה לשלטון הסמכותני של בנימין נתניהו.
אם מרצ תסרב לבנייה של שמאל דו לאומי בישראל היא למעשה תאשרר את אותן הגדרות סמליות, כך שכל התנגדותה לשחיקה המתמדת בדמוקרטיה הישראלית תהפוך ללא יותר מסוג של זיוף רעיוני. הדיבורים על “ציונות סוציאליסטית” הם לא יותר מאשר אשרור של הסדר הקיים, מתחת להסוואה של אופוזיציה. זאת תהיה אופוזיציה אשר קורצת ומשתפת פעולה עם הגזענות הממוסדת, ומשמשת לה אליבי מתמיד למעשיה.
