מי שמגיע לאתרי החדשות, מי שצופה בערוצי הטלוויזיה או מקשיב לתכניות האקטואליה יכול להתרשם שבנימין נתניהו הוא סוג של גיבור על פוליטי, שלא ניתן לנצח אותו. לא רק שמתוך עמדה נחותה – 58 מנדטים בלבד – הוא גבר על כל יריביו, הוא גם פירק את האופוזיציה לרסיסים. תוצאות הבחירות, והתהליך שישראל עברה מאז מרץ 2019, הם משהו לא רלאבנטי, מהרגע שביבי האל למחצה יצא וידו על העליונה.
למעשה, בתקשורת הישראלית קיימים כרגע שני עולמות, שני יקומים מקבילים. ביקום אחד, ביבי הוא סוג של גיבור מיתולוגי, אשר עומד לצאת לקרב אלקטורלי נוסף, מצויד בסקרים המנבאים לו קואליציה של לפחות 70 חברי כנסת. ביקום השני, בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מואשם בפלילים אשר עומד במרכזה של סערה ונגדו קמה מחאה אזרחית אשר תופסת תאוצה עם כל יום שחולף.
היקום הראשון הוא העולם אליו רגילים גם בנימין נתניהו וגם התקשורת הישראלית. זהו העולם של התמרון הפוליטי – מפלגתי, שמתקיים במנותק מהחברה האזרחית בין מערכת בחירות אחת לשנייה. ביקום החלופי, אשר נגלה לנתניהו רק בשנה האחרונה, החברה האזרחית קמה עליו ומנסה לסלק אותו מהחיים הפוליטיים הישר אל תא כלאו. נתניהו ובעלי בריתו, לרבות בני גנץ וחבורתו, מנסים לשכנע את עצמם, ואחרים, שמדובר במעין פאטה מורגאנה, מצג שווא שעוד מעט יחלוף. אירועי השבוע האחרון של חודש יוני הראו להם שמדובר באיום אמת.
בסופו של דבר, אירועי יוני 2020 מסמנים את העדר הלגיטימציה של הממשלה החדשה והעומד בראשה. העובדה הבסיסית היא שה”בלוק” השליט בממשלה, מאז 2015, הלך ונחלש במהלך שלשת מערכות הבחירות האחרונות. ביקום של נתניהו, התמרון עם בני גנץ היה מפזר כל זכר של מחאה, ואנשים היו חוזרים לביתם, כפי שעשו מאז 2012, מי עולז ומי חפוי ראש. פה ושם היו מופיעים מאמרים של הלקאה עצמית בצד המתנגד לנתניהו, מלווים בדיון עקר (כרגיל) בשאלות של זהות אתנית, והכל היו נגמר בתוך עמודי עיתון הארץ. לא זה מה שהתרחש הפעם.
שלשת מערכות הבחירות שהסתיימו השנה לא היו “רגילות” במובן הישראלי של המילה. במקום התהליך אליו התרגלנו בעבר, מערכות אלה שיקפו שינוי משמעותי בחברה הישראלית. ראשית, רמת הגיוס בקרב שמכונה בישראל “מעמד בינוני” הייתה גבוהה למדי, מתוך תחושה שנתניהו הוא מקור בעיותיהם ומצוקותיהם של אנשים אלה. שנית, מערכת הבחירות יצרה של “קדושה” להבטחות פוליטיות, וצמצמה מאד את מרחב הפעולה של הפוליטיקאים. בני גנץ לא היה, ככל הנראה, מודע לכך שכללי המשחק השתנו.
שינויים אלה גרמו לכך שהחלק של האוכלוסייה שרואה את עצמו מחויב לסלק את ה”ביביזם” הלך וגדל מאז הוכרז הסיבוב הראשון של הבחירות של בסוף 2019, ובעצם עד מוצאי השבת האחרון של חודש יוני 2020. תהליך הגיוס לא התחיל עם הבחירות, אלא הלך וצמח מתוך מאבקים אשר לכאורה היו מבודדים, אך התקשרו כולם לפעולותיו של שלטונו של בנימין נתניהו . הכוונה היא למחאות סביב “מתווה הגז”, סביב חקירות וכתבי האישום נגד נתניהו ודמויות אחרות בליכוד, או סביב חופש הביטוי בתרבות הישראלית. כל אלה לא ייעלמו בגלל שבני גנץ וחבורתו החליטו להתגנב לממשלת נתניהו, כפי שאירועי יוני 2020 הוכיחו לנו.
כל ניתוח של התופעה החדשה צריך להכיר בכך שהמחאה החדשה מתקשרת בכל רמה אפשרית עם דעותיה ומעשיה של תנועת יש עתיד, גם אם מדובר במחאה אשר באה מה”שטח”, מלמטה, בלי שאיש מכוון אותה. המוחים ברובם המכריע שייכים לקבוצה החברתית עליה נשען יאיר לפיד, וממנה הוא שואב את פעילי תנועתו. גם נושאי המחאה תואמים לחלוטין את אלה של יש עתיד ובמיוחד המלחמה בשחיתות השלטונית והעוינות כלפי הממסד הדתי. זה לא פלא שהמחאה לא עסקה כלל באיומי הסיפוח החד צדדי של הממשלה, או בהתנהגות של חיילים ושוטרים כלפי פלשתינאים, בתוך ומחוץ לקן הירוק. אלה מגודרים כנושאים “לא ממלכתיים”, ומודרים מראש מהדיון הציבורי.
אף על פי כן, צריך להכיר בחשיבות של התהליך שהתפתח בשנה האחרונה, הוא הביא לסדק שהולך ומתרחב שחומה שבנה הימין הישראלי, ויוצר מרחב של אפשרויות פוליטיות לתנועת התנגדות אשר תלך הרבה מעבר מאשר ה”ממלכתיות” בסגנון יש עתיד. המרחב הפוליטי אשר נפתח יכול להיות מנוצל גם להרחבת שיתוף הפעולה היהודי הערבי, למאבק מתמיד בכיבוש והסיפוח ולהתארגנות שמעבר המסגרות הפוליטיות הקיימות היום.
אין כרגע, וספק אם היה אי פעם, אפשרות ליזום, או לכוון, פעילות זו על בסיס מפלגתי או החלטות מפלגתיות. כל המאבקים המשמעותיים בשנים האחרונות, גם אם היו קטנים, באו גם הם מלמטה. אין היום סיבה, או אפשרות, לשנות את המחאה הקיימת או לנסות לכוון אותה. למחאה נגד הביביזם יש חיים משלה, וצריך לתת לה להתפתח. אך את הפתח שהיא פתחה צריך לנצל כדי ליזום מחאה מלמטה נגד הסיפוח ונגד האפרטהייד בישראל.
לתיאור הזה יש להוסיף את המציאות של המשבר הכלכלי שהתחיל להתגלגל עם הופעת מגפת הקורונה. שני המשברים הכלכליים הקודמים בישראל – זה של השנים 2001 עד 2004 וזה של השנים 2008 – 2010 הובילו לחיזוק המדיניות הכלכלית הניאו ליברלית, אשר חתרה לצמצום והפרטה של השירותים החברתיים, הקטנת חלקו של השכר בהכנסה הלאומית. הפעם, כמו בכל העולם, המסלול הניאו ליברלי לא נמצא אפילו על סדר היום. דרדור מערכות הבריאות היה מעשה מדיניות. מחיקת רשת הביטחון התעסוקתית הייתה תוצאה של יישום מדיניות מכוונת. הבעיה היא ששום תכנית אמתית לא הוצעה במקומה בשנים האחרונות. אל המציאות הזו צריך השמאל הישראלי, קטן ככל שיהיה, להתייחס כהזדמנות של פעם בדור.
שנים של דכדוך והתפלשות בסחי של הפוליטיקה של זהויות ומאבק סביב הגדרות תרבותיות הובילו את השמאל לפשיטת רגל. המציאות היום, בו הפריפריה הכלכלית והחברתית משלמת את המחיר של הרס מדינת הרווחה יוצרת, מזה עשור, את תנאם ליצירת סדר יום כלכלי שמאלי, המבוסס על עקרונות של שוויון, סולידריות חברתית, הגנה על הטבע ויצירת רשת ביטחון לקורבנות המערכת הכלכלית.
שוב, סדר יום כזה לא יכול לבוא “מוכן לשימוש” מלמעלה. הוא צריך להתפתח מתוך מאבקים על מקומות עבודה, על שירותי בריאות וחינוך, על בנייה מחדש של סדרי עדיפויות כלכליות. שום דבר לא ייצא מתוך הטפה מפלגתית או הטפה שבאה מלמעלה. רק הצטרפות כנה ועוצמתית למאבקים מקומיים, למחאות בשטח עצמו יכולים לסייע. אם במקום זאת יעדיף השמאל להמשיך לקרוא למאבקים עדתיים, או להמשיך בטקסי הלקאה על מה שקרה לפני 60 או 70 שנה, שום דבר לא ייצא מזה. העיקרון צריך להיות פשוט ומובן, כל מי שבא ברוך הבא. כלי מי שמוכן להיאבק למען סולידריות חברתית, הוא איתנו, לא נגדנו, גם אם מתפלל שלש פעמים ביום, גם אם הוא לא יודע מי זו הייתה שולמית אלוני ומי היה טופיק טובי. אולי הפעם נדע לא להחמיץ את הרכבת.
