להלן תוצאות של שני סקרי בחירות שהתפרסמו בהפרש של יום בתחילת ספטמבר. הסקר הראשון סקר מעריב, של הסוקר מנחם לזר, אשר התפרסם  בעיתון מעריב. לפי סקר זה גוש השינוי זוכה ל-57 מנדטים, גוש הקואליציה זוכה ל-51 מנדטים, הרשימה המשותפת זוכה ל-7 מנדטים ורע”מ ל-5 מנדטים. הסקר השני אשר, של כאן 11, שנערך על ידי דודי חסיד, מתאר תמונה אחרת לחלוטין. אצלו הקואליציה הנוכחית זוכה ל-52 מנדטים, גוש השינוי 51 מנדטים, רע”מ והרשימה המשותפת  13 מנדטים ורשימתם של יועז הנדל וירון זליכה עוברת את אחוז החסימה וזוכה ל-4 מנדטים.

למה ההבדלים הגדולים בין שני סוקרים שפועלים באופן מקצועי? כי יש להם הנחות שונות לגבי מי יצביע ומי לא.  זה משפיע על המשקל שניתנת לכל קבוצה של מצביעים. כל זמן שהמשקלים ניתנו מסיבות מקצועיות, אין מה לבוא בטענות אליהם. הם עשו את עבודתם על פי קריטריונים מקצועיים מקובלים. במילים אחרות סוקרים אשר מציגים תמונה בה למה שמכונה “גוש הקואליציה” יש אותו מספר מנדטים כמו “גוש האופוזיציה” יש להם מדגם אחר מאלה שמציגים סקר עם יתרון ל-4 מפלגות האופוזיציה, אבל הם כולם לגיטימיים באותה מידה.

טכנית, ה”שוויון” בין “אופוזיציה וקואליציה” נוצר בגלל העובדה שרשימתו של בצלאל סמוטריץ, שהיא חלק מהקצה הימני של המפה, עוברת את אחוז החסימה, וגם בגלל ההצטרפות למרוץ של רשימה חדשה, אף היא ימנית קיצונית, בראשות של תת אלוף  במילואים עופר וינטר, אשר גם היא עוברת, אם כי בקושי, את אחוז החסימה.  צריך להדגיש שכאשר הסוקרים מדברים על תיקו הם מוצאים מהחישוב את הרשימה המשותפת ורע”מ, שתי המפלגות הערביות אשר, בכל הסקרים זוכות ל-13 מנדטים לפחות. הנחת הסוקרים היא שמפלגות ערביות לא באות בחשבון לבניית קואליציה.

אלא שאותם קריטריונים מקצועיים הם שמונעים מכל חזאי הבחירות להודיע לציבור שהפעם יש להתייחס לסקרים בזהירות רבה, מכיוון שהתוצאות האמיתיות יהיו תלויות בסדרת גורמים אשר קשה מאד לבחון אותם בשלב זה של המערכה האלקטורלית. מדובר בשלשה גורמים אשר ישפיעו מאד על התוצאות הסופיות, ואם הם אכן יתקיימו התוצאות עשויות להיות רחוקות ממה שהסוקרים מנבאים.

שלשה הם גורמים אלה. הראשון שיעור ההצבעה באוכלוסייה הערבית. הגורם שני הם אותם ישראלים בחו”ל אשר יבואו לישראל כדי להצביע בבחירות המתקרבות. הגורם השלישי הוא שיעורי ההצבעה בקרב בוחרי הקואליציה והאופוזיציה, ובמיוחד עלייה יחסית גדולה בשיעור ההצבעה של מצביעי האופוזיציה.  השאלה המהותית היא כמה קולות יש מאחורי כל אחד מהגורמים האלה, ואיך הם ישפיעו על תוצאות הבחירות. תשובה מדויקת אין לאיש, עד אשר יתקיימו הבחירות. מה שניתן לעשות בשלב זה הוא להניח הנחות שיתאימו, פחות או יותר, למה שמופיע בכתבות בעיתונים, או בהערכות שנשמעות על ידי המפלגות והגופים שמעורבים במערכות הבחירות. מכיוון שפוסט זה לא נכתב על ידי סוקר, אפשר להביא בחשבון מה יקרה אם אחד או יותר מאותם התפחויות אכן תתממש.

ה”מגזר” והבחירות: נוכחים אבל לא נספרים

מה ידוע לנו על הצבעה של האזרחים הערבים? שיעורי ההצבעה שלהם בעבר. כפי שאפשר לראות בטבלה,  הוא די תנודתי. גורם אחד אשר מסביר תנודות אלה היא מידת האחדות של המפלגות הערביות בעת הבחירות.  בבחירות לכנסת ה-23 רצה רשימה שאיחדה את כל המפגלות הערביות, ושיעור ההצבעה עלתה לכמעט 65%. גורם שני הוא העניין שהבחירות מעוררות בקרב אותם אזרחים. פירוק הרשימה המשותפת וחוסר עניין בולט הביאו כעבור שנה מהשתתפות שיא לשיעור של כ-45% בלבד.

הפעם הבסיס שהסוקרים מניחים הוא 53.2% (שיעור ההצבעה הערבי ב-2022, ביישובים ערביים ודרוזיים). אך אם בפועל הוא יהיה 60%, ההצבעה של האזרחים הערבים יגדל ב-70 אלף קול בישובים ערבים, ואפשר לשער גם 80 אלף קולות בגלל התושבים הערבים בערים מעורבות.

יש כמה עוגנים לטענה ששיער ההצבעה של האזרחים הערבים יעלה ל-60%: הפשיעה והרציחות ביישובים הערבים, הרצון להיפטר מממשלה אשר הגדילה את הקיפוח התקציבי של הערבים הישראלים והרצון להיפטר מאיתמר בן גביר שהוא כתובת ברורה וממוקדת לתסכול שחשים אותם אזרחים מול הפשיעה הגואה. יש לזכור שהממשלה הנוכחית קיצצה או הסיטה למטרות אחרות חלק משמעותי מהסכומים שממשלת בנט-לפיד קבעה לתוכניות לקידום החברה הערבית, כמו תכנית תאקדום – התקדמות. לעת עתה רוב הסוקרים עדיין משתמשים בשיעור של 53% כדי לאמוד את המנדטים שיקבלו הרשימה המשותפת ורע”מ.

הצבעה מוטסת

אחת התופעות הייחודיות לבחירות המתקרבות היא של ההצבעה המוטסת. למען האמת, איש לא יכול לומר בזמן כתיבת פוסט זה כמה ישראלים אכן יגיעו. ההנחה של הצטרפותם של 50 אלף ישראלים שחיים בחו”ל למעגל הבוחרים מבוססת על האומדנים של הארגון ,Fly&Vote אשר יזם ומארגן הטסת ישראלים לבחירות בישראל. בסוף ספטמבר הארגון הודיע שמעל ל-30 אלף ישראלים נרשמו וישלמו על כרטיס הטיסה שלהם, ושהיא מצפה לעלייה מהירה במספר הנרשמים. מעבר לכך, ישראלים בחו”ל צפויים להגיע לבחירות בכוחות עצמם. מכיוון שאין תקדים להתפתחות זאת,  להתייחס למספר 50 אלף בזהירות, ולהיות מודעים לכך שהוא יכול להיות נמוך יותר או גבוה יותר.

יחד עם זאת, יש סימנים לביקוש גדול לנסיעות לישראל קצת לפני מועד הבחירות. כך, למשל,  בענף התעופה מדווחים על זינוק של קרוב ל-300% ברכישת כרטיסי טיסה לימים שלפני הבחירות בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, במיוחד ביעדים שבהם ריכוז גבוה של ישראלים (כמו ערים מרכזיות בארה”ב ובאירופה).

למספר הבוחרים המוטסים יש חשיבות רבה שכן ההנחה היא שהרוב הגדול תומך במפלגות אופוזיציה. ההנחה היא שחלק משמעותי מאוד מהנרשמים המוטסים  מורכב מאזרחים שעזבו את ישראל בשלוש השנים האחרונות. עבור רבים מהם, זוהי מערכת הבחירות הראשונה שמתקיימת מאז שעזבו את הארץ. לכן, מדובר באזרחים שהצביעו בעבר כתושבי ישראל, אך זו הפעם הראשונה שהם נדרשים לקבל החלטה אקטיבית לטוס במיוחד כדי להצביע. מדובר באנשים יחסית צעירים, חילונים, בעלי השכלה גבוהה, אשר עבדו במגזרי טכנולוגיה עלית, באקדמיה, ברפואה. כלומר הם תואמים את הפרופיל של מצביעי אופוזיציה.

צריך שוב להדגיש שנכון לזמן הכתיבה אין אומדן מוסמך של מספר הישראלים אשר יבואו להצביע, ואין כל תקדים של גל כזה של בוחרי חו”ל שהגיעו לישראל כדי להשתתף בבחירות. מצד שני יתכן וגם בבחירות קודמות התייצבו בקלפי ישראלים שמתגוררים בקלפי, במספרים יחסית גדולים, אך הדבר לא עורר עניין ציבורי.

יחד עם זאת צריך לזכור כי הבחירות הקרובות אינן רגילות מבחינת המסגור הרגשי – שילוב של אחרי השבעה באוקטובר, מלחמה ממושכת, המשך המאבק על ההפיכה המשפטית. “הבחירות הגורליות ביותר” זאת קלישאה בכל מערכת בחירות, אבל הפעם יש ממש הצטברות של גורמים שיכולה להצדיק חריגה כלפי מעלה מהנורמה ההיסטורית.

 ההסתערות של ה-27 לאוקטובר

 כמו במקרה של המצביעים המוטסים, בסוגיית שיעור ההצבעה צריך להתבסס על רמזים שונים אשר יאששו את ההנחה שתהיה עלייה משמעותית של בוחרי מפגלות אופוזיציה ביום הבחירות. ב-2022 לא הצביעו כ-1.95 מיליון בעלי זכות בחירה, שהם 28.7% מכלל בעלי זכות הבחירה. חלק משמעותי מהם היו אזרחים אשר מתנגדים לבנימין נתניהו, אך הגיעו למסקנה שהצבעתם לא תשנה דבר.  מחקרי עומק (כמו אלו של המכון הישראלי לדמוקרטיה או חברות הסקרים) מראים כי רוב האזרחים שבוחרים להישאר בבית באופן עקבי אינם עושים זאת מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך ייאוש, אדישות או תחושה ש”הקול שלי לא משנה”.

הפעם, לעומת זאת, הבחירות באות לאחר 4 שנים של שלטון ימני אשר שאף להחליש את הדמוקרטיה והחירויות האזרחיות של הישראלים, להעצים את ההשפעה של הממסד הדתי ולבסס לאומנות יהודית. יש כמה עדויות להתעוררות הפוליטית בצד של האופוזיציה. הגידול במחאות פוליטיות ברחוב נגד מדיניות הממשלה, נגד ה”מהפכה המשטרית” שהיא הציעה ונגד חוסר רצונה, בעת מלחמת עזה,  להביא לשחרור הישראלים שנחטפו לעזה ב-7 לאוקטובר. ניהול המלחמה עצמה הפכה להיות בסיס למחאות רבות. לכך יש להוסיף את המחאות נגד תכנית הממשלה למסד את הפטור מגיוס לאוכלוסייה החרדית, למרות קריאות הצבא לגייס לפחות חלק מאותם צעירים.

נוכח התעוררות זאת אפשר לצפות לגידול במספר המצביעים תומכי אופוזיציה. הנחה שנראית ריאלית היא שכ-4% מתוך 2 מיליון שנמענו מצבעה ב-2022 יחזרו לקלפיות. יש להוסיף לסיבות שנמנו לעיל גם את הלחץ החברתי של פעילי ותומכי אופוזיציה על בני המשפחה, חברים ומכרים לצאת  ולהצביע נגד הקואליציה הנוכחית.

אם  נכונה ההנחה של תוספת למספר קולות האופוזיציה של 4% של מצביעים שנמנעו בעבר הרי שאנו מדברים על כ-80 אלף קולות שלא נכחו בבחירות לפני 4 שנים, ואולי גם במערכות קודמות. מדובר, לעת עתה, בהנחה ולא בנתון סטטיסטי, ועל כן הסוקרים אינם מתייחסים אליה, ובצדק מבחינתם. אך מי שמסתכל על הבחירות הקרובות צריך להביא בחשבון את ההתעוררות הפוליטית בישראל.

סקרי עומק שונים מצביעים על פער במוטיבציה בין מצביעי הקואליציה והאופוזיציה. לפי סקרים אלה בקרב האופוזיציה ישנה מוטיבציה, ואפילו התלהבות, להגיע לקלפיות ב-27 לאוקטובר. על פי הנתונים הקיימים מספר הבוחרים של מפגלות האופוזיציה גדול ב-7% ממספר תומכי הקואליציה אשר להוטים להגיע לקלפי. לעומת זאת, אצל האחרונים מספר המצביעים שמבטאים אדישות או ירידה ברצון להצביע גדול יותר מאשר תומכי אופוזיציה.

על פי מדדי דעת קהל, כשליש מהציבור תופס את מערכת הבחירות הזו כחשובה ביותר בתולדות המדינה. תחושת דחיפות זו, הנובעת מאירועי השנים האחרונות (הרפורמה המשפטית, אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל), משמשת כמנוע מרכזי להעלאת אחוזי ההצבעה בגוש המרכז-שמאל במטרה להוביל לשינוי פוליטי.

בחינת התוצאות על פי מפתח אידיאולוגי מלמדת על פערים משמעותיים בתפיסת חשיבות הבחירות, אם כי בכל הקבוצות נרשם רוב של ישראלים הסבורים שמדובר בבחירות בעלות חשיבות מיוחדת (הכי חשובות + חשובות במיוחד). בקבוצת הישראלים שמגדירים את עצמם ״ימין״ יש ייחוס של חשיבות נמוכה יותר לבחירות לעומת קבוצות אחרות: שיעור משמעותי (38%) מקרב תומכי הימין מגדירים אותן כבחירות חשובות ״כמו כל בחירות״. בקבוצת הימין-מרכז ניכרת עלייה בתחושת החשיבות של הבחירות, כאשר מחצית (48%) סבורים שמדובר בבחירות חשובות במיוחד ושליש (32%) מגדירים אותן כחשובות ביותר בתולדות המדינה. במרכז ניכרת עוד התחזקות בייחוס חשיבות לבחירות, ועוד עלייה ניכרת בקבוצת השמאל-מרכז. בקבוצה זו רוב גדול מגדירים את הבחירות כחשובות במיוחד (43%) או כחשובות בתולדות המדינה (כמעט מחצית המשיבים – 49%). בקבוצת השמאל הקטנה מיוחסת לבחירות חשיבות שיא, כאשר רוב מקרב המשתתפים המגדירים את עצמם כשמאל (63%) רואים בבחירות 2026 את הבחירות החשובות ביותר בתולדות המדינה.

 אז למה צריך לצפות?

 שלשת התסריטים אשר הוצגו לעיל מתייחסים לשלשה גורמים שונים. אין כל ביטחון שהם יתממשו במלואם, ואף בחלקם. מדובר בניסיון לצאת מהמגבלות של ספירת הקולות של סוקרים, ולהסתכל על מגמות אשר יש להם סיכוי להתקיים ולהשפיע על הבחירות. יש להדגיש שמדובר בתופעות שונות: הופעה של מגמה אחת  לא אומת שום דבר על שתי המגמות האחרות. כל אחת מהן מתייחסת לקהלים שונים, אשר המשותף להם היא ההתנגדות לקואליציה הנוכחית ורצון להחליף אותה. אם שלשת המגמות האלה יתקיימו מדובר בתוספת של כ-200 אלף קולות למפלגות אופוזיציה, מה שעשוי לגרום למפלגות הקטנות, אשר תומכות בקואליציה או בממשלת אחדות, לא לעבור את אחוז החסימה ולשנות באופן דרמטי את תמונת המצב בבוקר של ה-28 לאוקטובר.

קיימת אפשרות שרק אחת או שתיים מאותן אפשרויות תתקיים, כי הן לא תלויות זאת בזאת. במקרה זה התוצאה תהיה שונה בתרחישים שונים, וצריך יהיה לבחון עד כמה המספרים שמתווספים לספירת הקולות משפיעים על התוצאה הסופית. שוב צריך להדגיש, זהו תסריט שתלוי לחלוטין במימוש ההנחות שהובאו לעיל. את התוצאה הסופית יהיה אפשר לנתח רק לאחר פרסום התוצאות. כפי שהדברים מתפתחים באמצע ספטמבר 2026, אין לאיש יכולת לשלול את המגמות שתוארו לעיל, אך גם אין יכולת לקבוע שהדברים יתפתחו כפי שתואר בפוסט זה.