שלשה פוסטים הוקדשו בעבר לבדיקת המגמות העיקריות בפוליטיקה הישראלית, כפי שהן משתקפות בתוצאות הבחירות מאז 1977. אחת המסקנות העיקריות של הנתונים הייתה שהימין הולך ונחלש מאז תחילת העשור, כאשר הסיבה העיקרית לכך הייתה האסטרטגיה של “גיבוש הבסיס” של בנימין נתניהו ובני בריתו, כלומר הדגשה אגרסיבית של הגבול החברתי – פוליטי בין “הימין” ובין “כל היתר”.
הפרדוקס הגדול הוא שככל התהליך הזה העמיק והתרחב, כך גדלה הסברה בקרב מה שמכונה “פרשנים פוליטיים” שנתניהו הוא כמעט חסין מהפסד אלקטוראלי, מעין “קוסם” אשר ככל שהוא מסבתך, כך מתגבר כוחו. משום מה, המרכיב המכריע בניתוח הוא עליית כוחו של הליכוד תחת נתניהו, אגב העצמת שליטתו במפלגה. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לתהליך הקניבליזציה של קולות הימין, תוך החלשת המפלגות האחרות.
בסופו של דבר התהליך הוביל את מפלגות הימין לשפל של 57 מנדטים בבחירות האחרונות, המספר הנמוך ביותר מאז 1977, מתוכם 30 של הליכוד. בפועל, תהליך ריכוז הכוח האלקטורלי בידי הליכוד, תוך כדי העצמת דמות המנהיג נתניהו, הביא לניוד חלק מהשוליים האלקטורליים של הליכוד אל עבר מפלגות המרכז, אשר ב-2015 זכו בשיא של 21 מנדטים. אף על פי כן, הפרשנות המקובלת, המבוססת על סקרים בעייתיים, היא שנתניהו אמור לנצח בבחירות הקרובות בלי בעיות מיוחדות.
והנה השבוע פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את מדד הדמוקרטיה הישראלית, אשר תוצאותיו מתקפות את הסברה שהימין דווקא נחלש, והאתגרים המדאיגים את הציבור בישראל תואמים יותר את סדר היום של המרכז ואף השמאל. ראשית, המכון מציין כי השנה, לראשונה מזה 16 שנה, המתח בין יהודים וערבים ירד להערכת הציבור למקום השני בין המתחים בחברה הישראלית, כאשר במקום הראשון נמצא המתח בין השמאל לימין.
על פי תוצאות הסקר שערך המכון, 36% מהציבור סבור שמתח החזק ביותר בישראל הוא בין ימין לשמאל. ב-2012, רק 9% מהמדגם סברו שהמתח הזה הוא החזק ביותר הקיים בישראל, ב-2015 השיעור הזה כבר עלה ל-20.5%, ב-2016 זה כבר עלה ל-29% והשנה, כאמור, 36%. העלייה המהירה מאד בשיעור האנשים שמזהים את הקיטוב הפוליטי בישראל תואם את הטענה שהציבור מזהה ומסתייג בבירור מהמאמצים של הימין, תחת נתניהו, לסמן ולהעצים את הגבול החברתי – פוליטי, תוך הדרת השמאל מהמרחב הציבורי הישראלי . כאמור, תהליך זה הביא מזה עשור לצמיחתו של המרכז במפה הפוליטית – מפלגתית בישראל.
המקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה. מדד הדמוקרטיה 2018
את ההשלכות של המאמץ לצמצום העבירות של הגבול החברתי, והדרת השמאל, אפשר לראות בקבוצת נתונים נוספת שפרסם המכון. על פי הנתונים האלה, קרוב למחצית מכלל הציבור הישראלי (45.5%) סבורים שהשלטון הדמוקרטי בישראל נמצא בסכנה חמורה, כאשר בקרב האזרחים הערבים השיעור מגיע ל-70%, ל-75% בקרב מצביעי השמאל, 55% בין מצביעי המרכז ו- 28.8% חושבים כך בקרב מצביעי מפלגות הימין.
המקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה. מדד הדמוקרטיה 2018
הטענה שממשלת הימין מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית מקורה בשמאל הישראלי, ומזוהה איתו. שיעור התמיכה בקרב הציבור הישראלי בטענה זו מראה שהיא התקבלה ומאומצת על ידי כמחצית מהאוכלוסייה, ויש להניח שהשיעור הולך וגדל. הממצא שכמעט 29% ממצביעי הימין רואים לנכון לציין את הסכנה לדמוקרטיה מראה עד כמה טענה בסיסית של השמאל התקבל בשיח הפוליטי המקומי. יחד עם זאת, ספק אם רוב האנשים הסבורים שיש סכנה לדמוקרטיה קושרים זאת לכיבוש והדיכוי של הפלשתינאים.
שני ממצאים נוספים בולטים לעין כאשר מסתכלים על התשובות לשאלה מה הוא המתח העיקרי בחברה הישראלית. הראשון הוא שרק 28% מאוכלוסיית המדגם טענה שהמתח בין יהודים וערבים הוא הגדול ביותר בישראל, 8 נקודות אחוז פחות מאשר שיעור המשיבים שטענו המתח בין ימין ושמאל הוא הגדול ביותר. צריך להדגיש כי בשנת 2016, לאחר הבחירות שנערכו ב-2015, עם ה”ערבים שנהרו לקלפיות”, שיעור האנשים שחשבו שהמתח בין ערבים ליהודים הוא החזק ביותר בישראל עמד על 48.5%. במילים פשוטות, זיהוי האיום של ה”נהירה לקלפיות”, וטענת ה”אויב הפנימי” נחלשו במידה ניכרת בשנתיים האחרונות, בעוד שהתפיסה של הסכנה לדמוקרטיה התחזקה.
צריך גם להעיר כי בשנתיים האחרונות הייתה עלייה תלולה בשיעור המשיבים שזיהו את המתח בין חילונים לדתיים כחשוב ביותר בישראל, ל-24%, לעומת 11% ב-2006. למעשה, השיעור שנרשם ב-2018 גבוה יותר ממה שנרשם ערב הבחירות של 2013, כאשר הוא טיפס לאחד השיאים שלו. ממצאי הסקר העלו ש45.5% מהציבור סבורים שהרכיב היהודי חזק מדי לעומת המרכיב הדמוקרטי ו-21% סבורים שהרכיב הדמוקרטי חזק מדי. בתוך ציבור היהודי קרוב לשני שלישים מהחילונים (61%) סבורים שהרכיב היהודי חזק מדי בעוד ש-59% מהחרדים סבורים שהרכיב הדמוקרטי חזק מדי.
לבסוף, אי אפשר לדלג על הנתון ה”מפתיע” לפיו על פי הממצאים של הסקר, שיעור האנשים אשר ראו במתח ה”עדתי” את האיום הגדול בישראל עמד על 3.5% בלבד, אם כי הוא עלה מ-2% לפני שנתיים. נראה, אם כך, ש”מלחמת התרבות” הגדולה עליה שקדה שרת התרבות מירי רגב, ועליה חלמו “אקטיביסטים מזרחיים” התבררה כלא יותר ממסיבה רעשנית מעוטת משתתפים.
כאשר מעמידים את כל המספרים והממצאים האלה בשורה אחת, ומנסים לסכם אותם, לא ניתן אלא להגיע למסקנה כי המאמצים של הימין הישראלי, ובראשם בנימין נתניהו, לסגור את הגבול החברתי והפוליטי, תוך הדרת השמאל, לא רק שלא מצליחים, אלא הולכים ומתרחקים ממה הציבור הישראלי חושב. הסממנים הרעיוניים של אותו גבול עליו חולם הימין -המרכיב ה”יהודי”, המרכיב ה”דתי”, המרכיב ה”לאומי” והמרכיב ה”עדתי” נתפסים כדברים מאיימים. אז אולי השמאל לא כל כך מנותק כפי שמנסים לצייר זאת עדת הפרשנים?
